"...היה זה באחד הלילות האפלים של התחלת החורף. היו אלה ימים שותתי זיעה ודם. פלוגתנו עמדה הכן לפני יציאה לקרב. עמדתי בחוץ ושוחחתי עם שמחה שיחת רעים. עד היום אזכור, כי שמחה אמר לי אז שאיזו הרגשה רעועה של חוסר בטחון חדרה בו. "הלב אומר לי כי יהי זה הקרב האחרון" אמר.
היה זה דבר לא רגיל אצל שמחה. אך חיש מהר התגבר על עצמו והוסיף: "אבל כשאני יוצא לקרב, אני יוצא בלב ונפש. אמלא את המוטל עלי בנאמנות".
יצאנו. הכל התנהל לפי התכנית. כבשנו את הכפר והתחלנו מתבססים בו. שמחה שכב במרחק מטרים אחדים ממני. הפגזים היו נופלים בזה אחר זה ללא הפוגה. פתאום קם שמחה, לקח את המימיה שלי, אסף מימיות נוספות והלך להביא מים; חילקם בין החברים והפצועים ונשכב חזרה בעמדה. ברגע בו נשכב בעמדה פגע בו פגז פגיעה ישירה ופצעו קשה. קטוע ידים ורגלים הובל לבית החולים. יש ומבין עוויות הכאב שבפניו ביצבץ חיוך רפה. אולי בכל זאת יש תקוה להצילו?.. בדרך לבית החולים נפח את נשמתו.
אחד סיפר, כי המילים האחרונות שלו היו: "תחי המדינה העברית!"