קורות חיים
עמית (עמיתי), בתם של מיכאלה וג'ק יעקב, נולדה ביום כ"ה באלול תש"ס (25.09.2000). אחות לאורי ויהלי.
עמית, הבכורה מבין הילדים, הייתה ילדת טבע יפהפייה, אהובה ומוכשרת. היא גדלה בראשון לציון בשכונת "פרס נובל" ומגיל צעיר התחברה לשירה איילון. הן למדו יחד מהגן, דרך בית ספר יסודי ועד התיכון. הפכו לחברות נפש קרובות ואף טיילו את הטיול הגדול לדרום אמריקה אחרי הצבא ביחד.
עמית למדה בבית הספר היסודי "פרס נובל" ולאחר מכן עלתה עם חברותיה הטובות לתיכון "מקיף י"א ראשונים", אותו סיימה בהצטיינות עם בגרות במחשבים וסייבר. הייתה תלמידה חריפה וחכמה, מצטיינת וטוטאלית בכל דבר שבו התנסתה. בעלת לב רחב ואהובה מאוד בקרב חבריה, ידעה להיות חברה טובה, אמפטית, מכילה ושומרת סוד.
עוד במהלך לימודי התיכון הצטרפה למסגרת ההכנה לצבא - "אחריי - נוער מוביל שינוי" - עמותה חינוכית-חברתית הפועלת כדי להצמיח מנהיגות צעירה ולעודד מעורבות חברתית בקרב בני נוער. אימה מיכאלה סיפרה כי השנה שבה השתתפה בעמותה הייתה משמעותית עבורה, גרמה לה להתחשל ולעמוד בפני אתגרים רבים, והייתה חלק מבחירתה להתגייס לשירות משמעותי כמדריכת איסוף קרבי.
בתום השירות עבדה בעבודות שונות, וחסכה כסף לטיול הגדול.
בתחילת 2023 נסעה לטייל בדרום ובמרכז אמריקה, שם חוותה חוויות מדהימות, טיפסה בהרי געש, רכבה על סוסים, גלשה וצללה ונהנתה מכל רגע. עמית בעלת החיוך הכובש הכירה בטיול אנשים רבים שסיפרו שנגעה בהם והותירה בהם חותם. היא הייתה חייכנית ואופטימית, התחברה לכולם בקלות ותמיד גילתה אכפתיות כלפי האחר. חברים סיפרו שהביאה אור לכל מקום שהגיעה אליו, עם המון רגישות ועדינות.
לעמית היו חלומות רבים. לאחר שחזרה מהטיול נרשמה ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטה והייתה אמורה להתחיל את השנה הראשונה בנובמבר 2023. אימה מיכאלה סיפרה, "היא כל כך התרגשה. תמיד הייתה חדורת מטרה, אופטימית, חייכנית, מנחמת, צחוק מתגלגל, יפה מבחוץ אבל יפה יותר מבפנים."
עד גיל 23 הספיקה להגשים הרבה חלומות וחיה את החיים במלואם. היא טיילה בארץ ובעולם עם המשפחה ועם מעגל חברים שהלך והתרחב, ובכל טיול התנסתה בספורט אקסטרימי ייחודי, אהבה לרקוד וליהנות ממוזיקה טובה.
ביום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, 6 באוקטובר 2023, נסעה עם חברותיה הטובות, בהן שירה איילון, לפסטיבל המוזיקה "נובה" שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. כשהגיעו לשם הצטרפו לכ-3,000 החוגגים.
למחרת, בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, על הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור.
המחבלים החריבו בתים ביישובים רבים, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות, וחטפו לרצועת עזה מאות ישראלים ועובדים זרים. בהמשך התברר שחטפו גם גופות, וחלק מהחטופים נרצחו בהיותם ברצועת עזה.
למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו באותו יום, בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח.
בבוקר זה החלה מלחמה.
לאחר שהמסיבה הופסקה, עמית הודיעה לאימה שהם בדרך לרכב. היא אמרה שאין מה לדאוג, שהן בקרבת כוחות משטרה. אך זמן קצר לאחר מכן עמית וכל המבלים במתחם הותקפו ביריות מכל הכיוונים וכולם נמלטו לעבר השדות. שיחות טלפון שעשתה המשפחה לא נענו, עד שבשעה 08:15 ענה לטלפון מחבל. הוא צחק, קילל, צעק אללה אכבר וניתק.
החלו חמישה ימים של חוסר ודאות ודאגה, בהן אביה של עמית עבר בין קיבוצים ומושבים בדרום לבין בתי חולים ואילו אימה פתחה חמ"ל בבית וחיפשה קצה מידע. חמישה ימים שבין חוסר אונים לתקווה שהסתיימו בהודעה הקשה ביום 12.10.2023 - כשהחל הירי לכיוון מתחם המסיבה עמית ושירה, עם עוד קבוצת מבלים, ברחו לכיוון השדות. במנוסתם נתקלה החבורה במחבלים רכובים על אופנועים וטנדרים. עמית נורתה בגבה בעת מנוסתה ושירה נמצאה ירויה כחמישים מטרים ממנה.
המחבלים רצחו כ-380 ממבלי המסיבה, וחטפו כמה עשרות מהם לרצועת עזה.
עמית (עמיתי) להב נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל ה"נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת עשרים ושלוש בהירצחה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין במושב מזור. הותירה אחריה הורים ושני אחים.
על מצבתה כתבו אוהביה: "את החיים לקחו לך/ הו מלחמות קדושות/ מלאכים בכו לך בעיניים יבשות/ וחלומך ברוח/ חרוז למנגינה/ נומי פרח, נומי/ נומי ילדה קטנה." (מתוך השיר "פרח", מילים: צרויה להב). והוסיפו: "ילדת אור, שמחה, מוזיקה, אהבה וטבע. לנצח אנגנך."
סבתה כתבה: "עמיתי הילדה הכי יפה בגן. הילדה הכי מתוקית, הילדה הכי טובה והנכדה המדהימה שלי. כמה כאב השארת בלכתך. כמה געגועים. האם הזמן מקהה את הכאב? כמובן שלא. ומי מפחד מהכאב. הכאב עם הגעגוע משאירים אותך אצלי בלב לעולם. יפה שלי, נוחי על משכבך בשלום. ת.נ.צ.ב.ה."
חברים כתבו: "תרקדי. תרקדי לך שם, על ענן או באוויר. תרקדי מעלינו, תרחפי. ותשמרי על המשפחה ותדאגי להם. תחייכי אליהם מעבר לקשת, תבקרי כפרפר. תלטפי את ידם."; "היית בחורה מדהימה, אכפתית, חייכנית ומלאת חיים. אני לא מאמין שככה הלכת. אם יש גן עדן, תשמרי עלינו משם ותמשיכי לרקוד, לחגוג, ולטרוף את החיים. היית, ותמיד אזכור אותך כמלאת חיים, מאושרת, ויפהפייה. תנוחי בשלום."; "אני מתקשה להאמין שאת לא פה. חושבת עלייך תמיד ומתגעגעת. תודה על האור והשמחה שהפצת בעולם, מבטיחה להפיץ את האור והערכים שלך ולזכור אותך תמיד. אוהבת המון."
להנצחתה של עמית הוקם "פרויקט עמית – מחבקים את החיים", פרויקט סיוע ליולדות שבו מוענקת ערכה אישית לכל יולדת. אביה ג'קי יעקב סיפר: "זה היה רק טבעי שנתחבר למיזם הזה, כי זו הייתה עמית, באור הזה שהפיצה, אנחנו רוצים לגעת באנשים. הם לקחו חיים ואנחנו בוחרים בחיים. במעגל החיים בין מוות ללידה, זו ההעצמה שרצינו... זו הרוממות שרצינו לעם ישראל, זו זריקת העידוד שרצינו לתת... אנחנו מרגישים ציווי פנימי מאשר תהליך מחשבתי עמוק. הקשר הוא של המשכיות, בנתינה, בחיבורים, ומה שזה עושה ליולדות עצמן." והוסיף: "במהלך הטיול בדרום אמריקה, הבנות עשו חשבון כמה כסף מזומן נשאר להן לימים הקרובים. יום למוחרת הן נפגשו לארוחת בוקר ועמית סיפרה שאזל לה הכסף. החברה שאלה – 'מה קרה אני הרי הייתי איתך', ועמית ענתה לה – 'בערב, כשישנתן אני נכנסתי וקניתי אוכל לתינוקות כי ראיתי כמה הם רזים ושחסר להם'. זו הייתה התמצית של עמית. בנתינה."
פרויקט נוסף שהשיקה המשפחה הוא שתי סירות מפרש שנתרמו לבית הספר לשיט במכמורת. שתי הסירות נושאות את שמותיהן ותמונותיהן של עמית ושירה ומסמלות את אהבתן לים, לחופש ולמרחבים. בכל פעם שהסירות יצאו לים, כתבו בני המשפחה, משהו מעמית ושירה יהיה איתן במרחבי הים, מול השקיעה. הילדים בבית הספר לשיט ישוטו בסירות, יראו את התמונות ואת שמותיהן של שירה ואולי קצת יכירו אותן.