בשעות הבוקר של יום ראשון, 6 ביוני 1982, האזינו לוחמי הסיירת והחה"ן לתדריך האחרון. המח"ט בקולו השקט ונוסך הבטחון, ולפניו מפקד הסיירת קפלינסקי, "קפלן" בפי ידידיו. כבכל המלחמות, כך גם במלחמה זו נקראה חטיבת גולני לתרום תרומה חשובה ומכרעת; כבכל המלחמות נפל בחלקה של החטיבה לנהל את הקרב המכריע, הבולט, שהיווה סמל ויוותר חקוק כאנדרטה במהלך ההיסטוריה הארוכה של גולני: כיבוש מבצר הבופור.
במלחמת העצמאות (1948) - כיבוש אילת, היא אום-רשרש (יחד עם חטיבת הנגב של הפלמ"ח); במבצע קדש (1956) - כיבוש מתחמי רפיח המבוצרים היטב; במלחמת ששת-הימים (1967) - כיבוש מוצבי תל-פאחר ותל-עזזיאת המאיימים; במלחמת יום הכיפורים (1973) - כיבוש מוצבי החרמון, "העיניים של המדינה", ועתה, במלחמת שלום הגליל (1982) - כיבוש מוצב הבופור, אימת ישובי הצפון וגאוות המחבלים.
בשעה 12 בצהריים החלה התזוזה. הכוח חצה את גדר המערכת והתקדם בנסיעה אטית לעבר הבופור. בשעות אחר הצהריים הגיעו הלוחמים לקירבת גשר עקייה. לאורך שעות הנסיעה הארוכות ליווה הבופור את חיילי הכוח, כשהוא ניצב גא וזקוף חולש לבדו על הסביבה וכאילו מסביר לכל מי שעדיין לא הבין, מהי חשיבותו האסטרטגית הגדולה.
המפקדים ניסו להחיש את התקדמות הכוח. הכוונה היתה לנהל את הקרב באור יום, ואט אט התברר, כי לא ניתן יהיה להגיע לשטח הלחימה אלא לעת ערב. משך שעות ארוכות הומטרה ארטילריה כבדה על תעלות המבצר. גם מטוסי חיל-האוויר "ריככו" את היעד. בדיעבד התברר, כי מלאכת "הריכוך" לא החלישה את נחישות לחימתם של המחבלים.
לעת ערב הגיעו כוחות הסיירת והחה"ן לפיתחו של כפר ארנון, המכשול העיקרי בדרך לבופור המתנשא מעליו. כוח החה"ן, בפיקודו של צביקה, עלה לעמדות אש והשיב למקורות הירי שאותרו במיתחמי הבופור. לאחר מכן התקדם הכוח לכיוון היעד, כשהוא סופג במקביל אש עזה הניתכת לעברו מכיוון כפר ארנון השורץ מחבלים.
גם כוח הסיירת החל מתקדם לעבר המבצר כשהוא מנהל קרבות ירי קצרים עם מחבלים שהתבצרו בבתי הכפר וניסו למנוע את מעבר הלוחמים. בשטח מסויים נוצר נתק בין מוטי לבין הנגמ"ש של קפלן. בנגמ"ש של מוטי חל קצר ופרצה שריפה קטנה. בכל זאת הצליח מוטי להשיג את קפלן בקשר ובקש ממנו לזהות את עצמו בשטח. הלילה כבר ירד והכוח מפוזר בשטח, כאשר אש נורית לעברו הן מהמבצר למעלה והן מבתי הכפר שבשטח.
שניות אחדות לאחר שקפלן סיכם עם מוטי על סימן זיהוי מסויים, נפגע הנגמ"ש שלו. קפלן עצמו נפגע מכדור בביטנו, ופציעתו מאובחנת כקשה למדי. מוטי שואל בקשר כמה פעמים: "קפלן, נפגעת?" - אך לא מקבל תשובה. בנגמ"שים האחרים שומעים את שאלותיו של מוטי, והשתיקה מכיוונו של קפלן יוצרת אווירה כבדה. כל אותה עת נמשך הירי, וברור שצריך לעשות משהו ובדחיפות כדי לארגן מחדש את הכוח.
גבי הסמח"ט מאזין להתפתחות בשטח ומודיע בקשר: "שאף אחד לא יזוז - גוני בא אליכם".
גוני - גיורא הרניק - היה מפקד הסיירת עד שבוע לפני המלחמה. שבוע לפני שהכל החל ערכו לו חייליו ועמיתיו המפקדים מסיבת פרידה נרגשת. כהמשך ישיר למסורת מפקדי הסיירת, היה גוני מפקד סמכותי ונערץ, אהוב על חייליו ומשרה בטחון סביבו. באותו יום, יום ראשון, היה אמור להתייצב בבקו"ם, להחזיר את ציודו ולפתוח בחיים אזרחיים חדשים. ביום שישי, ערב המלחמה, ערך מסיבת שיחרור גדולת משתתפים בביתו בירושלים. בתוך התקליטים והזלילות לא שיער גוני, כי למחרת היום הוא ימצא את עצמו בשטח הכינוס החטיבתי ליד קיבוץ יפתח בצפון. כשהחלו להחזיר את החיילים מחופשות השבת, לא היסס אף לרגע. התנדב מיד, התייצב בפני המח"ט וסגנו והודיע, כי הוא מוכן לקבל על עצמו כל תפקיד. הוחלט להצמידו לכוח הסמח"ט ולשבצו בפעילות מבצעית על פי הצורך.
עם פציעתו של קפלינסקי, נקרא גוני להשתלב בקרב. הוא עלה על נגמ"ש ויצא במהירות. במהירות לעבר חבריו בשטח. בעוד הוא מתקדם, שידר בקשר את הצופן הישן והכל-כך מוכר: "כאן קדקד נוקם". קולו העמוק והצופן המשודר, גרמו התרגשות אצל החיילים. שילובו של גוני בקרב היווה נקודת מיפנה: המבוכה והמעט בילבול ששררו בקרב הלוחמים עם פציעת קפלן, פינו מקומם למוטיבציה מחודשת והרגשה משופרת.