שעה שנפלת, אבל נצבת את לפני, כאז- צעירה, עליזה ומשתוללת. מסורקת למחצה ועקשנית עד בלי די. את חנה'לה שלנו. כה נחמדה היית!
אני רואה אותך עוד בדמיוני מאז היית בהכשרה, בהתלהבותך לארץ ישראל, בעליה ב'. אמנם היית כה צעירה אבל היו לך בעיות. ובעיקר: היה טבוע בך רגש דתי עמוק.
זוכרני כשהגיעו ימים בהם נסענו והגענו ארצה בשעה טובה ומוצלחת. נכנסנו למסגרת עלית-הנוער, היית בין ה"קטנים". בין אלה שהשלימו באופן הגרוע ביותר עם הכינוי הזה. את גם התאכזבת מעוד דברים כי מרחוק הכל נראה תמיד יותר יפה.
שנות הנוער שלך עברו חיש מהר, ציפית לעתיד דתי פעיל. אבל המלחמה שינתה תכניותך. קשה היה המאבק בקבוצה. חיי עמדות ומקלטים והפגזות מטרידות. ואת נשארת איתנה בתפקידך למען העתיד, במקום שמצא אותך המוות.
חנה, את קרבן אחד אלמוני בין מאות הקרבנות שנפלו במלחמתנו על הארץ הזאת. אבל את אחת מאלה שיכולים להיות גאים על זה שתפסו מקום בלב חבריהם! לא ידענו כמה שקשה לאבד חבר עד שאת הלכת מאתנו.
בטוחה אני שלא בטאתי ממה שבלבי עליך. אמך, היא שהתבטאה עליך יפה:"היא אהבה לחיות בעד ארץ ישראל וגם למות בעדה". לאם כזאת ראויה בת כמוך! במותך אבדה לנו חברה טובה ונאמנה. קשה, קשה מאוד להעלות על הדעת שלא נראה אותך עוד, וכל מה שקווינו ממך אבד לעולמים. אבל דבר אחד ברור לי כעת: על אף שכל כך קשה יהיה להגשים בלעדיך מה שרצינו להשיג, ננסה זאת בכל כוחנו. נתאמץ להגשים חלומותיך, שלא זכית את להגשימם.
ת.נ.צ.ב.ה.