אש קודש גילמור ז"ל

כמעט שלושה חודשים עברו מאז נרצח אש-קודש גילמור (26) בעלי, בסניף הביטוח הלאומי במזרח ירושלים, ואני עדיין מתקשה למחוק את הפען האחרונה שראיתי אותו, לפני הקבורה. הכניסו אותי לחדר בו שכבה הגופה. זו היתה הפעם הראשונה שבה עמדתי לידו והוא לא הגיב. הוא שכב שם, יפה תואר. גם במותו הוא היה עוצר נשימה, כאילו המוות הזה לא נגע בו. היה לו פצע קטן, בגלל החדירה של הכדור, וקצת נפיחות במקום שממנו הכדור יצא. ביקשתי ממנו: "קודש תקום". זה לא יכול להיות שקודש החזק, הגיבור והבריא לא יצליח להילחם במוות הזה וישכב שם, מבלי לזוז. נישקתי אותו בפעם האחרונה ונפרדתי ממנו. ביקשתי מאלוקים למות. רציתי ללכת עם קודש. הרגשתי ששנינו סיימנו את התפקיד שלנו בעולם".
ב 3- באוקטובר, בצהרי היום, נכנס איש תנזים לסניף הביטוח הלאומי וירה בראשו של קודש מטווח אפס. לא היה לו, לקודש, כל סיכוי. הוא מת במקום. לאחר מכן פנה המחבל למאבטח השני שישב ליד השולחן, איתי סוויסה, שדרך את נשקו אך לא הספיק לירות. המחבל ירה והכדור פילח את לסתו של סוויסה, שבר אותה ונעצר ליד המוח. איתי נפצע אנושות, והגיע בניידת של טיפול נמרץ לבית החולים הדסה עין כרם. העובדה שאיתי נשאר בחיים והרוצח לא השיג את המטרה שלו, זה הניצחון של קודש. אם קודש היה בחיים הוא היה אומר: "הרוצח עשה הכל כדי ששנינו נמות. איתי ניצח, הוא לא השיג את המטרה שלו".
בזמן שכל זה קרה, התקשרה אלי גיסתי ואמרה: "נורו שני מאבטחים במזרח העיר". ניתקתי אותה מיד והתקשרתי לטלפון הסלולרי של קודש, אבל הוא לא ענה, ידעתי שזהו, שהוא אחד מהם. תחושת בטן חזקה. התחלתי לחייג לכל מי שאפשר. זו היסטריה שחבל על הזמן. איבדתי את השפיות שלי. באיזשהו שלב הצלחתי להשיג את מנהל סניף ביטוח לאומי שאמר לי: "ענבל, קודש נפגע. לקחו אותו מפה".
הלב שלי אמר לי שהוא מת, אבל ניסיתי להיאחז בהיגיון. אמרו ששניים פצועים אנוש, אז אולי יש לו סיכוי.
מיהרתי לבית החולים. כשהגעתי ניגש אלי הרופא המנתח ואמר לי:"ענבל, הוא הגיע מת". יחכיתי שהוא יגיד לי, ביצענו בו החייאה, אבל אז יצא לי מהפה המשפט: "מה זאת אומרת הוא מת? זה לא יכול להיות שהאהוב שלי מת".
רציתי רק לראות אותו. לא עניינו אותי שאלות כמו "מה היה?" או "מתי ואיך הוא מת?" רציתי רק לראות אותו. לא חשבתי על אף אחד, באותם הרגעים, רק על הנפש התאומה שלי. כל כך הרבה זוגות שלא טוב להם ביחד מתגרשים אחרי שנה שנתיים, ואנחנו שהרגשנו משנה לשנה שטוב לנו יותר, הודינו לאלוקים על כל יום. אני לא מצליחה להבין למה הוא קטע את הזוגיות הזאת?".
"הכרנו לפני שש שנים בירושלים, ביום העצמאות, חודש לפני שנסעתי לטיול בארצות הברית. עמדנו קבוצה של חברות, כשהוא הגיע עם קבוצה של חברים. אחת החברות שלי הכירה אותו מהמכינה. הוא ניגש אליה ואמר לה:' למה את לא מכירה לי את החברה שלך?'. תביני, קודש לא היה טיפוס שמתחיל עם בחורות, אני לא חושבת שהוא בכלל ידע איך.
התחלנו לשוחח. כשנפרדנו שאלה אותי לאה, חברתי איך היה, עניתי: הוא בחור חמוד, באמת מתוק. והיא אמרה: יש אלוקים.
פתאום נהיו לי ספקות לגבי הטיול. כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לנסוע. קודש היה הבחור הראשון שגרם לי להרגיש שאני רוצה לשנות תוכניות. בסוף נסעתי.
כשחזרתי לארץ הקשר בינינו חודש. מהר מאד דיברנו על חתונה. זה היה משהו מאד קיצוני לשנינו, כי אני בכלל לא הייתי מוכנה לשמוע על זה והוא גם לא ממש תיכנן שזה יקרה, אבל היה ברור לשנינו שזה זה ושחבל על הזמן.
תוך ארבעה חודשים היינו מאורסים. זה היה דבר מאד גדול. קודש אמר לי: "אני לא מציע לך נישואים בגלל שאני מפחד שתברחי לי עוד פעם. תגידי לי מתי את מוכנה להתחתן, אני פה".
בספטמבר 1997 התחתנו. חתונה דתית, ברמת השפיות. אחרי החתונה עברנו למודיעין. קודש התלבט מה לעשות עם עצמו בסופו של דבר הוא החליט לעבור קורס אבטחה של משרד הביטחון. שנה לאחר סיום הקורס הוא החליט ללמוד ונרשם ללימוד תכנות במכללת מעלה אדומים. כשהתחילו הלימודים, הוא חיפש מסגרת נוחה לעבודה והתחיל לעבוד כמאבטח בביטוח לאומי במזרח ירושלים. חששתי מהמקום, יותר בגלל הבעיתיות הפלילית שלו, זה מקום קשה עם אוכלוסיה קשה ולא הכי אוהדת.
כשהחלה האינתיפאדה הייתי ממש בהיסטריה. קודש הבטיח לי שברגע שיתחיל להיות ממש מסוכן, הוא יעזוב. סמכנו על הממונים שלו. "אם היה קיים חשש לחיים שלנו הם לא היו משאירים אותנו כאן", הוא היה אומר. באיזשהו שלב התחננתי שיסגרו את הסניף. ביום חמישי, לפני סוכות, אכן סגרו אותו בגלל התפרעויות. הייתי משוכנעת שלא יפתחו אותו יותר, אבל פתחו, מבלי לקבל קהל, בגלל שהעובדים דרשו תוספת סיכון.
המאבטחים התריעו על הסכנות ודרשו מיגון נוסף. ביום שזה קרה, לא היתה לקודש ולאיתי שום אפשרות להגן על עצמם. היתה התראה בבוקר על כוונה לפיגוע, קצין הביטחון במקום אמר לי שחשבו לשנות את מיקום המבנה, ולכן החליטו שלא למגן אותו.
המשטרה דרשה את התיק עם כל החומר, והוא נלקח על ידי ביטוח לאומי בניגוד להוראות. העובדה שהתיק נלקח לפני שהמשטרה ראתה אותו, מעוררת הרבה מאד תהיות . היה שם כישלון שלא היה תלוי במאבטחים וזה היה ברור לכולם. אני לא יודעת אם המשטרה סיימה לחקור את העניין, אבל כל מי שנכנס לזירה אמר שהם היו חסרי אונים.
היתה שם דלת פתוחה, לא מצלמה, לא מראה, לא זמזם בדלת, שום דבר, הם היו ברווזים במטווח".
"התעקשתי שקודש ייקבר בירושלים, ולא במודיעין, כיוון שהוא נרצח בקרב על ירושלים. הוא לא נרצח כחייל שהגן על חומות העיר, אלא נרצח בגלל העיר עצמה, ולכן היה צריך להיקבר בה. כלומר: על אפם וחמתם הוא יישאר בירושלים לנצח.
"טליה, הבת שלנו, היא ילדה מאד פקחית. היא היתה בת שנה וחצי כשאבא שלה נרצח, היום היא בת שנה ושמונה חודשים. היא ילדה שמדברת ומביעה. יש לה יכולת להביע. יומיים אחרי הרצח היא אמרה: NO MORE ABA היא מאד מבינה. קודש דיבר איתה כמו שהוא דיבר עם בחורה בת 20. היא הבינה מיד. בשבת היא אמרה באנגלית: 'טליה צריכה אבא, טליה מתגעגעת לאבא, אמא מתגעגעת לאבא, אמא צריכה אבא'. כששואלים אותה איפה אבא, היא מצביעה על השמים ואומרת: 'אבא אין הוון'. כשהיא רואה שאני בוכה, היא מבינה ואומרת: 'דמעות של אמא', 'טליה רוצה את אבא'. היה בין טליה לקודש קשר מיוחד. טליה כמו קודש, זורמת עם החיים. היה להם אופי דומה. היא נראית קטנה וחלשה. אבל יש לה הרבה כוח, כמו קודש, בדיוק. קראנו לה טליה בגלל שהיא נראתה כמו טלה קטן כשהיא יצאה. קודש ואמא שלו היו בלידה, וזו היתה החלטה משותפת, לקרוא לה ככה - טליה.
בבית החולים כשיצאתי מהחדר, התמוטטתי. אז השכיבו אותי על ממטה. שכבתי שם ונלחמתי בין חיים למוות, כוח חזק שמושך אותך. אבל היה בי גם את כוח החיים והוא זה שהכריע. קמתי ואמרתי שאני רוצה לראות את טליה, ומהרגע הזה התחלתי לחיות. זה אמנם קשה, כי קודש היה איש של שפיות, אבל בדיוק מהסיבה הזאת הנוכחות שלו כל כך חזקה עכשיו. אני יודעת שהוא לא כאן פיזית, וקשה לי מאד לקבל את זה, אבל אני מאמינה - בלי קשר לדת - שהנשמה לו פה, שהוא פה, שהוא מעורב בכל מה שקורה, ושהוא משגיח ומכוון. וזה משהו שנותן לי כוח להמשיך.
העובדה שאני אדם מאמין לא מקלה עלי את ההתמודדות עם האובדן. בתור בן אדם דתי אני לא יכולה להבין או לקבל דבר נורא שכזה. בן אדם הוא קודם כל בן אדם. הוא לא מבין יותר או פחות מאדם חילוני ואין לו מונופול על האלוקות. אף אחד לא מקבל את זה שאהוב שלו לא נמצא.
"...הזוגיות שלנו היתה מדהימה. משהו נדיר. יש בי כעס עצום, אבל גם את הידיעה שאנחנו לא מבינים הכל, כיוון שאנחנו מוגבלים. הראייה שלנו מוגבלת, ובכלל, אנחנו לא צריכים להבין הכל. זה לא שאני לא שואלת שאלות, אבל אני יודעת שיש דברים שאולי אבין רק כשאגיע לעולם הבא. יכול להיות שזו חלק מתוכנית גדולה, שלא מעניינת כרגע אף אחד מאיתנו. לא אותי, לא את טליה, לא את המשפחות שלנו, אנחנו רוצים את קודש ואנחנו רוצים אותו עכשיו, וקשה לנו לקבל את הגזירה שהוא איננו.
יש לי גם ביקורת על כך שלא נתנו לקודש ולאיתי את התנאים האופטימליים להגן על עצמם, דבר שהוא המינימום של המינימום. יש לי ביקורת על מי שהקל ראש, ולא השקיע את המחשבה ואת הכסף בהגנתם. גם עלי ההנהגה שלנו יש לי ביקורת. היא היתה יכולה לעשות קודם את כל מה שהיא עושה עכשיו: סדרת החיסולים והמעצרים שהצבא שלנו מבצע באופן מושלם. ואני לא אומרת את כל זה בגלל שהם הרגו את קודש, ועכשיו אני רוצה נקמה. זאת אידיאולוגיה שמעולם לא התחברתי אליה ולעולם לא אחנך עליה את טליה. אבל אני חושבת שבפירוש לא עשינו מספיק מול אלה שחובה היה לפעול מולם. וכשהתחלנו לעשות - היה מאוחר מדי.
הביאו את העם הזה למצב של חרדה וחוסר אונים. הם פורעים בנו כמו שפרעו בנו לפני 60 שנה. זה פשוט לא הגיוני ולא נכון ואין לנו יכולת להגן על עצמנו. אז לא צריך לפגוע בהם בחזרה באופן גורף, אבל גם לא צריך לתת לחיילים שלנו להיות מטרות נעות".