ערב קיצי שקט, לאחר יום עבודה מפרך יושב אני עם בני הקטן בפינה שלוה של ביתנו. אנו מדברים, מתכננים תכניות, מתוכחים. העבר עולה בזכרונינו וביודעין או בלא יודעין, בכל רגע ורגע, זוכרים אנו את דמותו הבלתי נשכחת של בני הבכור.
כבר עברה חלפה מרירותם של השבועות הראשונים וליבנו קפוא בצערו. היום כבר אין בוכים, אולם מרגישים בחלל ריק. תוגת ליבנו הגדולה פוחתת רק בזוכרנו שהוא היה גבור, מלא אמץ, מרץ והעזה. שמו חרוט בין שורות הנוער הישראלי המפואר שהקריב חייו למען עתידה, בטחונה ואושרה של המולדת העברית.
היום כבר השלמנו עם אכזריותו של הגורל ואנו מקבלים את כאבנו בצניעות. תמיד התגאנו בתכניותיו המצויינות, ברגש החברתי שלו ובאהבה שחש כלפינו - הוריו. גאים אנו שהענקנו למולדת הישראלית בן מסור להגנת ארצו. למרות היותו פצוע קשה עזר לחיילים ששתתו דם להציל את חייהם.
משחר ילדותו היו היחסים ביננו לבביים שלא כרגיל, לא היו אלו היחסים המצויים בין אב לבנו. יחסינו היו משתתים על הבנה הדדית, כבוד בלתי מגבל ואהבה כנה ואלה קשרונו בעבותות חזקים.
אין ברצוני לכתוב פרזות ריקות מתוכן, או לקיים את מצות - "על המתים רק טוב או לא כלום". הזכרונות ממתיקים את חיי האפורים ומרגיש אני שמלאתי את תפקידי כאב ורע לו בחייו הקצרים. השתדלתי למלא כל משאלותיו, עזרתי לפתור את בעיותיו. בנינו היה לדוגמה ולמופת במסירותו להוריו. הוא בקש את עזרתי בענינים כספיים ואני נתתיה לו ברצון.
כשגויס לנח"ל הפך לאחד הטירונים הממושמעים והמסורים ביותר. הצטיין בעבודה בקבוץ ובשירות הנח"ל המוצנח. הייתי גאה ומאושר על כומתתו האדומה ועל כנפי-הצנחן שהוענקו לו עם סיום הקורס הקשה.
בנינו היקר מת מות גבורים ב-5 ביוני, ביום הראשון ל"מלחמת ששת הימים", בקרב עקוב מדם שהתחולל בסביבות רפיח. הוא הקריב את חייו למען המולדת העברית האהובה, למען חרותה ועתידה המפואר.
יהיה זכרו ברוך עד סוף הדורות.
אביו פנחס