אלבום תמונות
הנה אנחנו באותו המעמד
בכל שנה כולנו פה יחד,
עומדים דקת דומיה וחושבים
על כל החיילים שאינם בין החיים.
האם דקה אחת זה מספיק
דקה אחת על כל אורח החיים שהפסיק,
על הצער של ההורים והכאב של האחים
איך זה שביום אחד נגמרים.
דוד שלי - נחמיה אברהם
יצא לפעילות מבצעית ולא חזר מעולם,
בשנת 1974 יצא לשירות מילואים
וביצע משימה יחד עם חבריו החיילים.
למרות שנדמה לכולם כי היית מוגן
ברגע אחד קפא הזמן,
בבית - משפחתך ציפתה שתשוב
וכדרכך תמשיך לעזור ולהיות כה אהוב.
אך הם לא ידעו מה קרה ולא היו שם לראות
אולי ברגע זה אמרת מילים אחרונות?
נחמיה, לא הספקת דברים רבים
בגיל 23 אומרים שלפניך עוד כל החיים.
יכולת לחזור בבטחה ולטייל בעולם
אולי ללמוד איזה מקצוע גם,
יכולת למצוא שותפה לעתיד
להתחתן וביחד ילדים להוליד.
כל המשפחה הייתה יותר מורחבת
והחיים של כולנו יכלו להיות לגמרי אחרת.
וכעת - 40 שנים מפטירתך
כולנו מרכינים ראש לזכרך,
ולזכרם של כל חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים
שמסרו את נפשם כדי שלנו יהיו חיים.
חיים של שקט, של רוגע ובטחון
חיים שלא נפחד בלילה לישון.
כל הארץ משתתפת בדקה של דומייה
בצער ויגון של משפחה שכולה,
דקה אחת שמסמלת יותר
דקה שמבטיחה שבלב של כולנו תישאר.
דוד נחמיה, נוח בשלום על משכבך
ודע שכולנו עוד נזכור לעד אותך.