רב"ט מאיר שנור ז"ל

מכפר-עציון עד ירושלים

זוכרים אתם את הימים שקדמו ליום הכרזת המדינה ב-ה' אייר תש"ח? מן הדמויות הזכורות לי מאותם ימים חמורים של מצור, כאשר כל נקודה ביישוב היהודי בארץ מכותרת היתה בטבעת אויבים ערביים, זכורה לי דמותו של נתן שנור, איש כפר-עציון. מזכיר-חוץ היה אז נתן שנור או גזבר, שדרכם של אלו לסוב בעיר, בין מוסדות, ולהסדיר עניניו המשקיים והכספיים של משקם. ואני זוכר את נתן שנור באותם ימים-של-אימה - הימים שקדמו להכרזה על הקמת המדינה, הימים שקדמו לנפילתו של כפר-עציון, של גוש-עציון. הגוש כבר מכותר היה ומנותק מאז י"ז בכסלו, הוא כ"ט בנובמבר 1947, לאחר החלטת עצרת או"ם בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ, ולכפר-עציון אפשר היה להגיע בשיירה משוריינת בלבד. היה זה כבר לאחר ההתקפה על השיירה של חנוכה תש"ח, שבה נהרגו עשרה חברים, גם לאחר נפילתם של בודדים בתוך הגוש, גם לאחר התקפות על שיירות נוספות - וקרבנות נוספים וגם לאחר נפילתם של ל"ה חברי ה"הגנה", בהרי חברון בחושם לעזרת גוש-עציון, בתחילת שבט של אותה שנה. והגוש היה במצור: את הנשים הנשואות ואת ילדיהן הרכים כבר פינו משם ושיכנו במנזר רטיסבון שבירושלים - ובחוצות תל-אביב הסתובב נתן שנור, כארי בסוגר. הוא תבע להחזירו לכפר-עציון, ולא היתה אפשרות; הוא רצה לבקר את אשתו ובנו הקט שישבו בירושלים, וגם זו מנותקת היתה. ואשתו של נתן שנור, הינדה, בחודש הריונה האחרון היתה, ובנו הבכור מאיר כבן שלוש שנים היה, מילידי כפר-עציון - ובחוצות תל אביב סובב נתן שנור, מתדפק על דלתות אנשי הביטחון, רוצה לשוב לקנו, לכפר-עציון, להיות עם הלוחמים והמגינים - והדרך סגורה.
ואז באה בשורת האימים. כפר-עציון נפל. גוש עציון כולו נפל. שם נפלו כל חבריו של נתן שנור, נציגם ליד המוסדות השונים, שם גם נפל אחיו אברהם שנור - שם אבדו כל חלומותיו, כל מאווייו, הכל.
מששקטו הרוחות - נראתה המדינה. הכל צהלו לה. אך בין המועטים שלא ידעו את נפשם היו שרידי כפר-עציון: הבודדים ששהו אותם ימים בעיר, הבודדים ששבו משבי הלגיון בעבר-הירדן. הצער רב היה על השמחה. כל אחד מן השרידים ביטא צערו בדרכו, על-פי תכונותיו והגיגי-לבו. את נתן שנור פגשנו אותם ימים - וקולו, שכל הימים נמוך היה ושקט - שקט עוד יותר, כמעט ולא נשמע. לא דיבור - לחישה. ומאז, זה כעשרים שנה לא גבה קולו. כאשר בא אתה עמו בדברים, חייב אתה להתאמץ כדי לשמוע את דבריו. הברה, בת-קול, לחישה, ויותר מהם: שתיקה. והוא שאמרו: שתיקה - הגדול שבקולות.
השבוע פגשנו את נתן שנור באבלו, בנפול מאיר, בנו בכורו. אותו ארי בסוגר בימי נפול כפר-עציון - כמו שחה לעפר נפשו. כן, מאיר שנור, בנם של נתן והינדה, ילד מילידי כפר-עציון נפל בעת הקרב על שחרור ירושלים. ישבנו לשוחח עם האב השכול. "אין אדם עשוי שסותמים לו אורו בפניו - ושותק". אך קודם שפתחנו בשיחה - נתנו עינינו במכתבים, ברשימות, בתמונות. בין כל אלה מצאנו את דבריהם של נתן והינדה שנור, שכתבו אודות מאיר בנם, ביום השבעה לנפלו על הררי ירושלים, כותב האב וחותמת האם:
"על משכבי בלילות התפללתי בלבי: אל-נא בני, אל-נא תנחילני את הכבוד הגדול! אל-נא תעטרני באות הגבורה! פחדתי, בני, שהפעם לא תשמע בקולי; רעדתי פן יגבר עליך קול אדיר וחזק, שנגדו לא תוכל עמוד -
צנוע היית ונחבא אל הכלים, ואכן נמצאת ראוי לעלות במעלות הגבורה העליונה ולתת את כל אשר לך - על כיבוש הר-הבית. ודאי עשית זאת באותה הפשטות, כפי שנהגת לחרוש את שדות קבוצתך או לצנוח ממטוסך.
אומרים לי: גבור וקדוש אתה, בני! נדמה לי כאילו חיוך קל עולה בקצות שפתיך, החיוך האופייני שלך - מלא טוב-לב וקורטוב של זלזול...
קדוש? גבור? - ובכל-זאת קדוש אתה, בני! אוי לי שזכיתי לכך. משא כבד הטלת עלי, בני. - עזרני אלוקי לעמוד בניסיון!"
הפגישות האחרונות עם מאיר? כן, האב שומר אותן עמוק בלבבו. מקיבוצו בארות-יצחק בא מאיר להסב בסדר-פסח בבית הוריו שבחיפה. בשעות החג עוד סיפר על חייו בבארות-יצחק ועל הסובב אותו. אך משהאיר יום ראשון של חול-המועד מיהר לשוב למשקו. והפגישה האחרונה היתה ביום הזיכרון שקודם ליום-העצמאות: מדי שנה בשנה מתאספים שרידי גוש עציון ליד קבר האחים הגדול שבמרומי הר-הרצל בירושלים. גם נתן והינדה שנור היו שם, גם אהרן בנם הקטן בא עמם, גם יונה בתם המגוייסת בנח"ל באה - וגם מאיר בא מבארות יצחק. זו היתה הפגישה האחרונה: הפגישה ליד קבר האחים של קדושי כפר עציון.
בן עשרים ושלוש היה מאיר שנור בנפלו בקרב על "אחד ההרים" סמוך להר-המוריה, הוא הר-הבית שבירושלים. מאין נטל בחור זה, וחבריו עמו, את הכוחות העילאיים לאותם קרבות על שחרור ירושלים? האב, נתן שנור, אינו מרבה בשיחה. הוא משחזר בפנינו את חייו הקצרים של בנו - בשקט האופייני לו, בפשטות, בקטעי-דברים. האם חינך אותו אביו לגבורה, האם חינכה אותו לכך קבוצתו, חבריו?
סיפורו של נתן שנור אודות חיי בנו וחינוכו הם פסיפס של מעשים ומקרים, בתי-ספר ומוסדות-חינוך, צה"ל וקיבוץ. ואולי? אולי נשמע מאותם דברים הד מימיו הראשונים של נתן שנור בארץ, כאשר הוא וחבריו שבנו את כפר-עציון ישבו עדיין על הגבעה ליד כפר-פינס שבשומרון, זו "קבוצת אברהם", על שמו של מרן רבי אברהם-יצחק הכהן קוק, - שתמונתו עיטרה את חדר-האוכל של הקבוצה ותחתה הכתובת מדברי מרן הרב זצ"ל, שאמרה: "והרשעה נכנעת - והצדק מתעלה - ולב האומה מתחיל לדפוק בעוז חיי ירושלים". בת-קול בדברים, בת-קול במעשים, בת-קול של נפילת בן כפר-עציון על הררי ירושלים. כבן שלוש שנים היה מאיר שנור כאשר נשאתהו אמו אל האוטובוס המשורין שעזב את כפר-עציון, ופינה את הנשים והילדים. מבטים אחרונים על בתי הגוש הנצור, על הרי חברון, חלפו על פני בית-לחם העויינת, נשאו תפילה בלב בחלפם על פני קבר-רחל - ואולי שמעו גם "נהי-בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" ובעוד שעה קלה הגיעו לירושלים. גם כאן היה הכל במצור. המכונית נעצרה ליד חומת מנזר אפל, מנזר "רטיסבון", שפונה מתושביו הרגילים. כאן שוכנו האמהות, כאן בחצר החלו משחקים הילדים. לא עברו ימים מרובים - ומשחקם של מאיר וחבריו הזאטוטים נפסק: האמהות פרצו בבכי יגונן. הגיעה הידיעה: כפר-עציון נפל, גוש עציון נכבש ונחרב. עוד הייתה צפיה וכליון-עיניים: אולי נפלו בשבי. אך גם ימים אלה לא ארכו. כאשר הובאה רשימת השמות של המצויים בשבי ירדן, ראו את שברם הגדול. בן שלוש היה מאיר שנור כאשר החל מבין שאותם דודים ודודות טובים שוב אינם. ואז החל לראשונה מבין מה זה המות. ואבא של מאיר? - הוא שהה בתל-אביב, ולא יכול היה ללטף ראשו; לאחר חודש ימים גם אמא נעלמה לימים מספר, ולמאור הוגד: נולדה לך אחות, יונה.
הרוחות שקטו. שרידי כפר-עציון הועברו לבתים הפנויים בגבעת-עליה שביפו. כאן החל מאיר את לימודיו בבית הספר הממלכתי-דתי שבבת-ים הסמוכה. אם כי המשפחה כבר מאוחדת היתה: האב, האם, הבן והבת - בכל זאת השפיעה הסביבה הרבה על מאיר. כל הסובב אותו עדיין עמד בכאב השכול של כפר-עציון. כל חבריו הילדים - יתומים היו מאב. והמצב החל נותן אותותיו בנפשו של מאיר הקטן: חוסר שלוה, התמרדות.
המשפחה עברה לחיפה, לנוה-שאנן. כאן עבר מאיר משבר נוסף - חוסר השלוה שלו גבר, מחויב היה לעבור מבית-הספר למשנהו, וגם בבית-ספר "נצח ישראל" ואחר כך בבית ספר "יבנה" שבחיפה, לא מצא מנוחה. מתרחק היה מחבריו, מתבודד, מוצא ענין במכונות ובגלגלים - ומתמרד בכל מוסכם. קשיי-ההסתגלות שלו גברו, אך בסיימו את בית-הספר בחיפה - לא חפץ להמשיך בלימודים עיוניים גרידא: הגלגלים נעו בנפשו, והוא חיבב אותם גם במציאות.
אומר לנו האב:
- ילדות קשה היתה לו למאיר'קה שלנו. החיים לא פינקוהו. בריאותו היתה רופפת. בגיל שלוש טולטל עם פינוי ילדי כפר-עציון מהגוש הנצור, - ובטרם יספיק להקלט במקום אחד - עבר לסביבה אחרת. הרבה סבל-נפשי גרם לו הדבר. הליכה בתלם לא אהב. פעמים רבות לא הבינו לרוחו. חטאנו לו - ולאחר זמן הצטערנו. אולי הרגיש בכך, ואולי לא. את אישיותו החל לעצב לאחר סיום בית-הספר היסודי, כאשר החל ללמוד בישיבה המקצועית ב"כפר סיטרין". בשמחה עקבנו אחריו, בראותנו שהוא מתחיל בכוחות עצמו ובדרכים שלו - לפלס לו את דרכו בחיים. מפעם לפעם שמענו מפי זולתו שהנה מתחיל מאיר להתבלט בכיתתו, רוכש לו חברים וידידים - וכבר שמעתי מפי הר"מ הרב מאיר גרוזמן, שמאיר'קה הופך יציב באורח-חייו ודבריו, שכה רחקו ממנו עד אותם ימים. כאן הוא מצא את עצמו, החל בונה את אישיותו - מפנה לטובה חל בו. וזכינו לראותו בכך.
מובן שכל אלה לא באו ביום אחד. גם כאן היה מאיר מתגלה לפעמים, כבועט במוסכם. והכל סבב את הגלגלים, מכוניות, טראקטור. עם שהוא הניע פעמים את הגלגלים שלא בנטילת רשות, הרי לאחר זמן מצאו בכך תועלת. מאיר'קה היה לאחד התלמידים הבולטים והטובים. נתן שנור, האב, מוסיף ומספר - בלחש, כדרכו. רק עיניו מתעמקות ונותנות ברק. הוא מוציא תיק תעודות ומכתבים, אותם מצא בחדרו שבמשק. הנה תעודותיו הצבאיות של מאיר שנור, ומספרו האישי 481540. הנה תעודות הצנחן, מפקד כיתת נח"ל, בגדוד חי"ר מוצנח, מחודש נובמבר 1963. הנה אישורים על צניחות יום ולילה בקורס הצנחנים שעבר, ובתוך התעודות - הנה התפילה המודפסת, תפילת הצנחן. מוסיף האב ומספר:
- קבוצת חבריו של מאיר ב"כפר סיטרין" נתפזרה. מאיר חיפש לו חברים זולתם, הוא מצא את ידידיו מאז: ילידי כפר-עציון, בני גילו. עמם התגייס לנח"ל, עמם שירת כגרעין נח"ל במשק בארות-יצחק. בשבתו כאן, בבארות-יצחק - מצא את עצמו בשניה.
אותה תקופה חלה אחיו הקטן, וארבה סכנה לחייו. מאיר'קה מכונס היה בתוך עצמו, ובלבבו נשא תפילה להחלמת האח הקטן. כאשר, בעזרת-השם, החלים האח - נתחזקה אמונתו הדתית של מאיר. ויהי לנס. מאיר'קה התחסן גם בגופו, כצנחן, וגם ברוחו - כאשר בתום שרותו בצבא החליט להשאר כחבר בבארות-יצחק. בירכנו בלבבנו על המפנה לטובה, ומאושרים היינו שרכש לו ביטחון עצמי, שחסר לו בילדותו. בעת חברותו בבארות-יצחק - שימש כטראקטוריסט. באחרונה גם בישר לנו שמונה אחראי על משק-המכונות שבקבוצה. ידענו: אם יש נפש למכונה - מאיר'קה יידע לפענח סודותיה.
ואז הגיעו ימי הכוננות וימי המלחמה לשחרור ירושלים. מאיר שנור עם חבריו היו נכונים עם נשקם מול הר-המוריה.
קשה היה הקרב. כיבוש שיך-ג'יראח, כיבוש "גבעת התחמושת", החולשת על הדרך לירושלים. ומאיר שנור בין הלוחמים. יחידתו של מאיר לחמה בכל כוחה, במלוא-עוזה, בכל נפשה. קשה היה הקרב אף לאימונים עלי-דם-ואש. ההסתערות על גבעת-התחמושת קשה היתה ביותר - כל הכלים ירקו אש, מעבר האוייב, מעבר יחידת צה"ל, שמאיר שנור בה. האש הקטלנית לא פסקה. ובאש תופת זו - נפגע מאיר שנור. נפגע בגבו. חבריו השכיבוהו על סלע-ההר והחלו לחבשו, אז הגיע החובש - וחבריו של מאיר המשיכו להתקדם עד למרום "גבעת-התחמושת".
למחרת הובא מאיר לקבורה בהר-הרצל. מה עבר עליו מאז נפצע? מה אמר ומה ציוה לעשות? לאן הובא ואיפה השיב נשמתו לבוראו? אומר האב נתן שנור:
- הכאב צורב ודוקר בלב. לא נבוא לקטרג. עמוקה אמונתנו שהיתה זו מלחמת קיום וגאולה. לא נגיד חלילה: למה הוא ולא אחר. נרכין ראשנו בדומיה ונקבל עלינו את הדין: ברוך דיין האמת. רק לסלוח לא נוכל לעצמנו: על אשר רחוקים היינו ממנו ברגעיו האחרונים. לא ליטוף, לא מבט אחרון, לא דמעה. על אשר לא זכינו לקיים בו מצוות חסד-של-אמת. על שרצינו עוד הרבה-הרבה דברים להגיד לו, ולא הספקנו.
מה עבר עליו מאז נפצע, לאן הועבר, היכן נפטר?
מאיר נפל. חבריו הקרובים אליו - היו נדהמים. ביטא זאת אחד מחבריו, טובי, שכתב שיר לזכרו של מאיר:
עטורי נצחון, שוב חזרו הם אלינו,
שבעי כיבושים, יגעי מלחמה.
מסיני, מירדן וגולן הם הגיעו,
ולבנו להם בשובם כה המה.
רק אתה שאהבנו, רק אתה לא הגעת,
ולבנו לך פה המתין עדי בוש.
בשערי ירושלים שפכת דמך -
כבשת העיר! שבר לב מי יחבוש?
אותך לעולם לא נוכל עוד לשכוח,
חיוכך השובב, בלוריתך הפרועה,
תמיד יעלו הם לנגד עינינו,
בכל שנפנה, בכל עת ושעה.
האב השכול, נתן שנור - עיניו אינן דומעות. קולו אך נודם לרגעים, עיניו הכהות מתעמקות, חודרות בך - ומלאות כאב.
וכבר עברו מאז גם ימי אבל השלושים. אומר האב השכול:
- תמו השלושים. והנס לא קרה. כל בוקר ניסינו לשפשף עינינו: אולי רק חלום בלהות חלמנו? אולי יכנס מאיר פתאום הביתה, ובחיוכו הביישני קמעה, יפטיר: רציתי רק להפחידכם קצת. והנה - הכל תם. על סף התקוות הרבות שתלינו בו, ובצפיה ליהנות מאשרו - נתבשרנו כי דמו נדרש על מזבח האומה. אבר חי ותוסס נגדע מגופנו.
עננה היתה תלויה מעל ראשינו כל שעת שיחתנו עם האב, דמעה שלא ירדה, כאב שעדיין לא מיצו את ביטויו. יצאנו מן השיחה - ולבבנו כבד. בחוצות עמדה המדינה השמחה בנצחונה, בכיבושיה, בהרחבת גבולותיה, בירושלים-של-זהב על כתרה. בראשנו הדהדה עדיין אמרת מרן הרב קוק, זצ"ל. "והרשעה נכנעת - והצדק מתעלה - ולב האומה מתחיל לדפוק בעוז חיי ירושלים". ראש הסלע נכבש ונגאל - אך מה רבים הקברים במורד.