קשה לכתוב על חברי זה שכה הרבה זמן הייתי עמו יחד. יחד התכוננו לחיים ארץ ישראליים במקום ההכשרה בסלובקיה. יחד בילינו גם את שנות ההכשרה בארץ במקווה ישראל. ראיתי את שמעון ונוכחתי לדעת שאף אם מעטים האנשים החיים לשם רעיון, בלי לחשוב על תועלת עצמית, אבל שמעון בין אלה היה.
ידע להתלהב. התלהבותו היתה מתמדת. לא ידע השתנות על חיי תנאים חיצוניים. המושג "מולדת" היא אצלו דבר מה נעלה. את זאת הראה בכל עת ובכל מעש. בחיוך על הפנים יצא לתעלה ששמשה לו עמדה, כדי להגן על האדמה שאותה כה אהב; כדי להציל את הקבוצה מידים רוצחות, שרצו להשמידה. שם השיג אותו כדור האויב, ושם התגלתה נפשו הנעלה של בחור ישראל זה. ברגעיו האחרונים עוד אמר:"הניחו לי, תלכו אתך להילחם... ואל תיכנעו! נקמו את דמי!"
עד הרגע האחרון נאמן לרעיונו, נאמן לעמו, נאמן למולדתו.
וכך היה ודאי מוסיף ואומר:"לא לשווא היה הכל. הסבל הבשיל פירותיו".
ת.נ.צ.ב.ה.