רבים הזכרונות העולים בי כשאני רוצה לספר עליך, אחי היקר. רבים מאוד. למרות שכה קצר היה הזמן שזכינו לחיות יחד אחרי פגישתנו מחדש לפני ארבע שנים, מששוחרנו ממחנות הריכוז. מה גדולה היתה שמחתנו ומה חזק הקשר בינינו משמצאנו את עצמנו לבדנו שרידי משפחתנו הגדולה בעולם מלא הרס ויאוש. בשובנו הביתה מצאנו את הבתים ריקים מאדם, ולפנינו עולם שהיה ואיננו עוד. בשנינו קמה אז הכרה שאין לנו עוד מקום שם ואין לנו לא תקוה ולא רצון להמשיך בחיים ההם. לא קלה היתה ההחלטה לעזוב את המקום בו היתה מושרשת משפחתנו מדורות וממנו יצאו קרובינו בדרכם האחרונה מבלי לחזור, אבל חזקה היתה המשיכה לארצנו המבטיחה חיים חדשים ללא פחד וסכנה של הרס - ויצאנו להכשרה....
אברהם הסתגל מהר לחברה. חיי חברה היו אהובים עליו בכלל, ותמיד ראו אותו בחיוך על פניו. חביב על החברים, שיחד איתם העפיל ארצה (אחרי חצי שנה הכשרה בסלובקיה) ביולי 1946 ב"החייל העברי".
מעתלית היתה דרכו לקבוצה. גם כשאחרי משברים קשים התפרקה הקבוצה ההיא, נשאר נאמן לביתו החלוצי ועבר לנגב לקבוצת בארות יצחק. גם כאן התחבב מהרה על האנשים בפשטותו הטבעית. בנגב רצה לבנות את חייו, ונתן את חייו הצעירים לבנין הנגב. כבן 21 נפל בהגנת קבוצתו, אבל קרבנו וקרבן חבריו לא לשוא היו, האויב המצרי נסוג.
אברהם אחי! קשה לי להאמין שאינך עוד בחיים. קשה לי להשלים עם הגורל האכזרי שהרס את חלומותינו ותקוותינו המשותפים. אפילו עם אחותנו שלא ראינוה זה חמש שנים לא ניתן לך להפגש.
גדול הכאב. הזמן החולף לא יגליד את הפצע.
לבד נשארתי אחי. זכרונך ילווני בכל דרכי.
ת.נ.צ.ב.ה.