גם הוא נפל, היקר באדם והאב הרחום, שהשאיר הרגשת יתמות בלב כל אלה שהכירוהו והוקירוהו.
הוא היה מאותם החברים שבכוחם להפוך חלום למציאות, להלביש את הרעיונות עור ועצמות ולעשותם בני קיום. הוא נפל בשעת מילוי תפקידו. כך עוברים הם לעינינו "אנשי השורה". כך הם גם בחייהם, אלא שרק עם מותם הם מוארים לפנינו באור חדש. ברגעי האחרית שלהם הם מתגלים לעינינו בכל זוהר נפשם, במלוא קומתם השלמה.
על משה ז"ל אפשר להגיד, שחי ופעל כצדיק וגבור, הוא הראה מופת כיצד חיים וכיצד מתים. כל מי שדיבר אתו הרגיש לפניו אישיות נעלה, טהור הנפש ובעל מדות תרומיות: צניעות, ענוה, סבלנות ורצון כביר להתגבר על הכל בחתירה לקראת המטרה. כמה אהבת-חיים היתה טבועה בו בעברו על כל המכשולים בדרך להגשמת הרעיון החלוצי בקבוצה. לא בלבד שלא התיאש, אלא אף לא איבד את שיווי המשקל ושמחת חיי המעשה. רק מי שנפשו עמוקה וכוחותיו גדולים, כה מסוגל להכניע את הגוף למעלת הנפש. משה ז"ל היה באמת מחונן בכוחות נפש מעולים במידה לא מועטת.
יש הרגשה מיוחדת הבאה לידי גילוי בייחוד בקבוצה - רוח השויון. יש כאן כאילו שני צדדים: הקבוצה בכלל, והיחיד בפרט, שניהם קשורים ותלויים זה בזה. שניהם נותנים ושניהם מקבלים. ויש רצון שהנתינה והקבלה תהיינה לפחות שוות.
טובה ההרגשה לאדם כשהוא מסוגל לכל עבודה, וקשה ביותר להיות נידון, מפאת מצב פיזי, לעבודות קלות בלבד. זהו צד פסיכולוגי חשוב המתגלה בייחוד בקבוצה. טובה ההרגשה לאשם שאינו יוצא מן הכלל וכי יש באפשרותו להכניס לקופת הכלל במידה השוה לכולם. אף שנשמת אפה של הקבוצה הוא השויון בין החלש והחזק. כל אחד נערך בעיקר במידת מסירותו הנפשית ולא ביכולתו הפיזית. ועל כך תפארתה של הקבוצה. אבל בכל זאת, הפרט שהפך לבעל מום, או איבד את כוחותיו, אינו חופשי ממועקה. משה היה בשטח זה שלם. עבר תהליך זה בשלום. פעולותיו שפעו ששון החיים. שתים-עשרה שנה עמל בזיעת אפיו ביצירה, ובשנים האחרונות, למרות חולשתו וגילו המבוגר, שלט בכוחותיו הפיזיים ובגמישות אבריו, בזריזות גופו וביחסו החיובי לעבודה שהתבטא בכל שעל ושעל שבדרכו מתוך סיפוק נפש. ולא פעם היה לדוגמה כלפי אחרים. עד פרוץ המלחמה המשיך לעבוד בחקלאות (לול) במסירות נפש למופת, ובבוא השעה להחליף את האת בשלח נענה לה.
משה הצטיין ברגשות דתיים עמוקים. עם אור הבוקר היה מתגבר כארי לעבודת הבורא. תמיד נמנה עם עשרת הראשונים למנין. לא רצה לקפח אפילו שכר מצוה קלה. דתיותו היתה לו מקור מים חיים, שזרם בלי הרף, וזה שעזר לו לראות תמיד את החיים בעינים קורנות.
בחברה היה נדיב לב ומסור לחבר. ידע והכיר את החסר בו בעצמו ושקד על תיקונו. היה לוקח חלק פעיל באסיפות, דן בדברים מתוך כובד ראש והגיון. התיחס לכל תפקיד ברצינות רבה ובעקביות להגשמתו. בהתנהגותו האישית המופתית שימש סמל. הוא ידע לתבוע מעצמו צו-ההגשמה באותה מידה שתבע זאת מהזולת. בחן המיוחד לו הפך את עומס החיים למשאת נפש אידיאלית, ובפשטות כה רבה, בטבעיות מפליא. הפשטות והתמימות היו מסימניו מובהקים.
ואחרון אחרון: דאגתו ומסירותו למשפחתו והחרדה לחינוך ילדיו; עיף מעבודתו היומית, קבע לילדיו עתים לתורה והוסיף מהקודש על החול, כי כך דרכה של תורה. אף בימי המצור, לילה לפני מותו נזדמנתי אתו בחפירה ונושא שיחתו היה על בעיות הקבוצה ושיקומה לעתיד. דאגה זו העיקה עליו מאוד. למרות הסכנה של הפצצות והפגזות האויב היה עובר יום יום את המחנה למקום מקלט הרדיו כדי לשמוע ידיעות מהמתרחש בארץ. ובכליון עינים ציפה ליום השלום הבא: להתראות עם משפחתו ויחד להמשיך בעבודה ביתר שאת.
נקטף ואיננו, אבל רוחו תמיד תרחף עלינו.
כמוך, משה, לא ניעף. נמשיך על אף הכל.
ת.נ.צ.ב.ה.