סמל שרגא כץ ז"ל

הרקע לאירוע:

התקופה היתה שבוע אחרי כניסת צה"ל למערב בירות.

מדובר היה בכחצי שנה של שהייה בלבנון אחרי שהגדוד עבר למעשה את כל השלבים של התקדמות הצבא לבירות.

האירוע הקודם לכך, שהיווה אולי שיא, היה כניסת הפלנגות למחנה בורג' אל ברג'נה, שהתרחשה דרך המקום שלנו - דרך המחלקה שלי ושל עודד.

תחושה של "אגו-טריפ"...

זה חשוב לציין מבחינת האוירה, והרקע שהביא לאותו הסיור. מדובר היה באווירה של גדוד שעבר שחיקה מסויימת, אבל ניכרת, שנפגש עם המציאות רבת הפנים של לבנון, של אנשים מאד צעירים, שזו היתה להם הפגישה הראשונה עם מלחמה, בנוסף לכך שהיתה זו מציאות אמת, אני לכשעצמי ספק אם אני מבין אותה היום לסופה.

אם נוסיף לכך את העובדה שראינו את עצמנו, אולי בצדק ואולי לא, בתור חיילים ביחידה מוצלחת ומוכשרת, בעלי בטחון עצמי די גבוה, היינו בכותרות מדי יום ביומו, ועשינו את הכותרות של היום שלמחרת - היתה איזושהי תחושה של עשיית היסטוריה, שהנה אנחנו במרכז האירועים - כל זה יצר איזושהי תחושה מזוייפת שאנחנו שולטים באירועים, מעין "אגו-טריפ". אני מדגיש זאת כי אני רוצה היום לדון בחלק שלנו, ברטרוספקטיבה, ולא כל כך לדבר על האחריות של המערכת הצבאית כולה לאירוע.

האירוע התרחש בז' תשרי - היה זה יום ככל הימים, יום של שגרה, אחרי שכבר כל מערב ביירות היתה בידינו. הפלוגה ישבה באחד המוצבים, לא בתוך העיר כי אם בגבולות של הראס, של מרכז מערב ביירות.

באותו יום נעשו פעולות שגרתיות בפלוגה ובין היתר נשלחו סיורים שתפקידם היה לעלות על מצבורי תחמושת, מפקדות, חומר מודיעיני, וכל חומר אחר שהמחבלים השאירו אחריהם.

שרגא יצא לסיור אחד לפחות לפני כן באותו יום, אני נשארתי וטפלתי במחלקה שלי.

באותה תקופה היה מ"מ חדש במקום המ"מ שנפצע, ורוב הענינים היו בידי.

בשעות אחה"צ המוקדמות התקבלה הוראה להוציא סיור דומה לפי תצלומי אויר ונקודות שסומנו ע"י המודיעין, לחפש מקומות של המחבלים.

אני לא הייתי מעורה בפעילות זו. בדיעבד הסתבר שהיו כאן דברים לא מתקבלים על הדעת.

העובדה שבסופו של דבר יצא רק ג'יפ אחד עם סמל ונהג ועוד חייל.

אין לי כוונה במסגרת זו לדון באחריות הכוללת הצבאית, למרות שבהחלט יש מה לדבר והנושא נחקר והוסקו מסקנות.

יצאנו לסיור עודד שרגא ואני. הסיור התנהל באופן שוטף. כאשר היינו צריכים לעמוד בקשר מבצעי עם החטיבה. הקשר נותק ונוצר קשר עם הפלוגה בלבד, למרות זאת קבלנו הוראה להמשיך בסיור.

נכנסנו לכל מיני בתים די חשוכים ולמרתפים. כבר בשלב די מוקדם העסק נראה די מפחיד.

בעיקר היה מפחיד לגבי שרגא שנשאר בג'יפ למעלה, וגם לגבינו, עודד ואני, שירדנו למרתפים ובעזרת אנשים מקומיים ניסינו לראות מה יש שם.

דרכנו הנשקים והמשכנו בסיור. היינו בכחמישה מקומות באזור הראס, האזור הבנוי והיחסית שלם של מערב בירות.

האזור עצמו - יפה מאד, אם מתייחסים אליו בלי מעורבות רגשית. הוא בנוי, שלם, היה נעים להסתובב שם.

קשה היה לדעת את יחסה של האוכלוסיה כלפינו. היחס היה אדיב וקצת חלקלק - רק מאוחר יותר הבנו שהוא נבע מכך שהיינו אנשי צבא.

בשלב מסויים, עלה הרעיון לאכול באיזו מסעדה.

אני זוכר שהענין היה יומיומי. מעבר לתחושה כללית של הרפתקה - לא היתה תחושה של חריגה קיצונית מההוראות, ובדיעבד זה גם הוכח במשפט שהתקיים בנושא.

בשלב מסויים דיווחנו על סוף הסיור, שבמהלכו לא מצאנו שום דבר חוץ מאיזה רכב צבאי של המחבלים.

עשינו סיבוב קטן ומצאנו מקום שבעיני, בתור מפקד הסיור, נראה סביר מבחינת בטחון וגם התאים למטרותינו.

היתה שעת אחרי הצהרים. שעה יפה שאני לא זוכר הרבה יפים כמוה בבירות. מה שבלט היה שהאזור היה יפה, שלם, לא כמו האזורים המופגזים וההרוסים שהסתובבנו בהם.

ראינו אנשים מלובשים יפה, עושים חיים, זה היה כמו לצאת מהמלחמה לתל אביב, זה היה עולם שונה שכאילו לא היתה בו מלחמה...



תחושה של "אפטר-דיוטי"

מצאנו מסעדת "ווימפי" ברחוב שנראה לנו מהוגן, עד כמה שדברים כאלה יכולים היו להיות שם.

המלצרים - אדיבים, כמו תמיד קצת חלקלקים. לבשו חליפות... התישבנו בחוץ... אנסה לתאר זאת בפניכם: היה קיר זכוכית, היתה מדרכה שהיו עליה 2 - 3 שולחנות, ואח"כ - הכביש.

שמנו את הג'יפ מאחורה. אני ועודד ישבנו ושרגא ישב עם הפנים אלינו. בתחילה היינו יותר מתוחים, הנשקים היו על ידינו. היה מתח כל משך הסיור. הנשקים היו על השולחן. אח"כ עבר איזה עובר אורח ובמקרה בעט בשולחן ואז נפלו הנשקים לרצפה.

אכלנו חומוס וצ'יפס, שרגא כמובן לא היה מוכן לאכול בשר (גם עודד שהוא מסורתי) אני צמחוני, כך שלא היו המבורגרים. גמרנו את הצ'יפס...

שרגא ועודד שתו תה ונהנו נורא, אני כבר התחלתי להיות קצת לחוץ בגלל הזמן, לא בגלל שידעתי שהולך לקרות משהו...

הארוחה התנהלה כשורה. בשלב מסויים נכנסנו לשרותים לרחוץ ידים ואז התחיל שלב שלא קישרנו אותו לכלום, אבל אח"כ זה התקשר: ראינו מלצרים, טבחים מתלחשים, מסתודדים וצוחקים. הם לא נקטו בעמדה עויינת כלפינו.

אכלנו, שתינו תה, שרגא היה די מבסוט הוא נהנה מהתה עם הלימון, הוא עשה ממש טקס משתיית התה. הוא שאל אותי בהתנצלות: "מה, אתה לא אוהב תה עם לימון"?

היתה אוירה טובה ונינוחה, תחושה של "אפטר-דיוטי" כזה. עם אותה תחושה ירדה מידת העירנות והאחריות. בענין הזה אני לא מתחלק עם אף אחד, בפירוש זו היתה טעות שלי.

גמרנו לאכול, הופיע מלצר וביקש, בערבית, 26 לירות לבנוניות - איך שלא תהפוך את זה - זה לא כ"כ הרבה כסף, בסביבות 1600 שקל.

הוצאנו 1500 ואז הוא בקש יותר. אנחנו אמרנו: אנחנו לא מבינים מה קורה פה - תביא מישהו אחר! הוא ביקש עוד 400 שקל בסוף יצא שבקשו 9000 שקל וזה כבר לא נראה לנו.

כל הענין התנהל בשקט, לא בויכוח ולא בצעקות. ואז קראו לעוד מלצר, הוא בא ובקש 11,000 שקל (84 לירות לבנוניות).

הוא עשה איזה חשבון ודרש 15,000 שקל. ראיתי שהענין מתחיל להתארך וזה היה מוגזם, אמרתי שאנחנו שמים את מה שיש לנו והולכים. נתתי לו מה שהיה בכיס ורצינו לקום...

עמדו שם מלצרים באדום ובשחור, פתאום היו שם יותר מדי אנשים, היתה איזו התקהלות סביבנו, סגרו לנו את שדה הראייה...

אני קמתי, הופיע בחור צעיר מאחורי שני מלצרים, ביניהם, להערכתי הוא היה בן 17-20, נראה כסטודנט, הרכיב משקפים עם מסגרת של מתכת, הכל התנהל במהירות. הוא שלף אקדח בקוטר של 7.65 מ"מ.

קודם ירה בשרגא, שני כדורים, אח"כ - שלושה בעודד, אח"כ אחד בי, הוא לא הספיק לירות יותר.

בדיעבד הבנתי שכל העסק עם התשלום היה פרובוקציה שנועדה לעכב אותנו.

הוא נמלט אל ההמון שמסביב. לקחתי את הרובה שלי, יריתי דרך מכונית לכיוון שלו, להערכתי לא פגעתי בו.

שרגא ירה כמה כדורים באויר, כתוצאה מזה התפזר הקהל. איש לא ניסה להפריע לנו או נתקל בנו, כולם התפזרו, שרגא נשאר שרוע, לא היה שום ספק שנפגע קשה מאד.

קטע היריות היה קצר מאד ולקח בערך דקה.

יצאתי לכיוון הג'יפ, שרגא כבר לא היה מסוגל לעלות בכוחות עצמו, הוא כרע במקום בו נורה, העליתי אותו לג'יפ בעזרתו של עודד שגם הוא, כמדומני, לא הצליח לעלות כבר לבדו לג'יפ.

עודד טיפס מאחור ושרגא ישב על מושב המפקד.

לא היה זמן להתלבט!

לא ידעתי לנהוג בג'יפ, אבל שרגא עשה לי איזה שיעור לפני זה. כחלק מאותה הרפתקה, ידעתי, מיכאנית, כיצד להתניע את הרכב.

לא היה לי רשיון אבל במצב שנוצר - ידעתי שזה מה שצריך לעשות, לא היה זמן לחשוב או להתלבט, לא היה קושי. הדברים נראו ברורים ומוחלטים.

לראשונה בזמן המלחמה שהיתה לנו תחושה אמיתית שמה שקורה פה - בעצם קורה לנו, שזו אחריותנו.

לקחתי את הג'יפ, נסעתי. שרגא בשלב הזה היה מאד פגוע, נאנח, וניתן היה להרגיש שהוא מאד סובל. למרות זאת הצליח להכניס עוד את הסרט ל"מאג". התחלתי לנסוע.

עודד החזיק את שרגא שלא יפול וגם החזיק את עצמו. שרגא ישב רכון, הראש שלו נשען קדימה.

דיווחתי בקשר ואז התנהלה נסיעה קצרה בצורה סבירה.

כל הגורמים פעלו בקטע זה, עד המפגש עם הרופא הראשון, בצורה מהירה.

יצרנו קשר עם הגדוד, הגדוד יצא מולנו, דיווחתי על מסלול הנסיעה.

ראינו אמבולנס, לאחר שעברנו במחסום אחד ולא עצרנו בו. האמבולנס היה במקום של מפקדת אחד הכוחות שלנו.

החלטתי שזה המקום לעצור. מאוד התעייפתי וחשתי כאבים. דיווחתי שאני עוצר. החיילים במחסום היו המומים בדקות הראשונות. אמרתי להם - "אנחנו פצועים, תוציאו תחבושות, תעזרו לנו".

במהירות הגיע הרופא המקומי של אותה יחידה, ותוך עשר דקות הגיע הרופא של הגדוד שלנו, הוזמן מסוק במקביל.

הטיפול בשטח היה יוצא מן הכלל, בהתחשב באמצעים שהיו.

היתה בעיה כי היו רק שני רופאים והם טיפלו בשרגא ועודד שנראו כפצועים קשה יותר. בדיעבד - זה הספיק.

שכבתי שם ועברתי חבישה בסיסית. פוניתי משם לשדה תעופה במסוק שלקח את שרגא ועודד.

ראיתי ששרגא מכוסה ולקח לי מספר דקות לעכל את המשמעות של אותו מראה. במשך הטיסה התחיל תהליך הפענוח של האירוע וכל אותה מציאות שהיינו שרויים בה.



ההתפכחות היתה קשה!


תיארתי את המציאות של חיילים צעירים שעושים הסטוריה, במקביל לתחושה מאד חריפה, לא אצל כולם אבל אצל רבים, גם אצלי, שמשהו לא בסדר במלחמה, שמי ששלח אותנו - לא היה בסדר, שבעצם אנחנו עושים משהו שאינו בסדר, שאינו שלנו.

על רקע זה היה מאבק, קודם כל כלפי פנים, אח"כ כלפי חוץ, של אנשים שאמרו כך. במחלקה של שרגא זה הגיע לשיאים יותר מאשר ביתר כל המחלקות. השאלה בכלל לא היתה עד כמה אתה "יוני" בדעותיך או כמה קיצוני אתה, היתה תחושה שהלכה והתפתחה אצל רבים במשך המלחמה שמשהו לא בסדר עם המלחמה, משהו פה טעות, שלא מסתדר עם מה שהיינו רגילים לחשוב.

על רקע זה נעשו מעשים לא אחראיים, ילדותיים, מעשי קונדס, והטרגדיות היא בעובדה שהאירוע קרה באיזו תמימות, שזה היה הסוף שלה.

...ברגע שלובשים מדים מתחילה אחריות רבה לחיים שלך ולחיים מסביבך, ומעבר לכך - אחריות לענין כולו, לאירוע שאתה משתתף בו, למלחמה, בענין הזה היינו מאד נאיביים וילדותיים וההתפכחות היתה מאד קשה.

...נכנסנו למקום שהיה עויין וזה היה ברור. לא היה מקום מלחכתחילה לפשרות. ניתן היה אולי, במידה והמקום יתגלה כאחר, להתיר את הרסן לאט לאט, אבל הצבא לא נהג כך: הוא נהג בדיוק בדרך ההפוכה - כל פעם שהיה "חוטף" - היה קצת מהדק את החגורה, כשהיה "חוטף" - היה מוציא הוראות חדשות.

ההתנהגות התאימה למציאות שאפיינה את כיבוש הגדה. שם זה עבד. כשבאת ללבנון - זה לא התאים.

בתהליך הלמידה - נפגעו רבים. וגם לנו היתה בעיה להבין שזה מה שקורה.

באותו מאבק פנימי שתארתי קודם - לקח לנו זמן רב להבין שפה זה לא משחק, שפה אין "אפטר-דיוטי", פה הכל "דיוטי" ואי אפשר להגיד: נגמרה העבודה.

ההפרדה הזו היתה, לצערי, קיימת לכל אורך הדרך. אותו מח"ט שהופיע בלי שכפ"צ, דוגמאות של מפקדים וקצינים שהלכו למסעדות מתוך תחושה של בטחון עצמי. בדבר הזה המלחמה עשתה שרות איום לצבא -

היא פשוט שיקרה את הצבא ונתנה לו להרגיש שהמלחמה היא אחרת, שהוא אחר, בשבילי אותו אירוע נתן נחיתת אונס על מציאות מסויימת.

הדוגמא של השבויים הנחלאים היתה שיא לאותו קרחון שביצבץ מעל התודעה הישראלית והצבאית.

בתביעה להעמידם לדין מעורבים צביעות והתחסדות שאין לתארם. אין לי כוונה לגונן עליהם.

כמו שהייתי אשם והודיתי באחריותי לחיי ולחיי האנשים שהיו תחת פיקודי - גם לנחלאים היתה אותה אחריות.

אך מעבר לזה - למי ששלח אותם, מי שנתן למציאות זו של הזנחה וחוסר-משמעת להתפתח, וכל יחידותינו היו נגועות בכך, מי שגרם לכך שעאליי הפכה לסופרמרקט ענקי שכל חייל יכול לבוא לשם ולרכוש צרכיו האישיים, מי שלא העניש כצריך את מי שהפר הפקודות - הוא האדם שצריך לתת את הדין - זה לא ש"ג בבסיס או סמל ראשון באיזו יחידה, או איזה מ"פ. זה ברמה של למעלה ממח"ט. הצבא לא נתן דין וחשבון.

אם יש טעם בשחזור הסיפור - צריך להבין ולנתח הנסיבות כדי שבנים שהולכים לצבא הסדיר או המילואים - שיבינו את הדברים.

כל מה שאומר - לא בשביל לתרץ. מה שנעשה - נעשה...

צה"ל נמצא מספר חודשים בלבנון והחיילים נמצאים בסכנה קיומית, בסכנה של שחיקה ואיבוד מושגים יסודיים של שמירה על החיים.

אתה נמצא בתוך עיר ורואה את בני גילך בעיר ביירות שהולכים למסיבות... חיים... אינם מפחדים וכך אתה מאבד את התחושה של הסכנה...

בתחילת המלחמה הלכת כל הזמן עם השכפ"צ, האפוד, ומסתכל כל הזמן לכל הכיוונים, זה לאט לאט הולך.

צבא כמו שלנו לא בנוי להיות בעיר. אתה מתאמן בתקוע, בנבי מוסה, במדבר, באזורים שאין בהם אזרחים... הוא לא מכיר אזרחים... המפגש בין אזרחים לצבא הוא הרסני, שוחק, כי אנשים רואים מסעדות, חיים, ... אתה עומד בפני זה שבוע, חודש, אבל באיזה שהוא מקום אתה נשחק... לא יכול לעמוד בזה...

צריך להבין שאם זה לא היה קורה שם - זה היה יכול לקרות במקום אחר. בואו לא נשלה את עצמנו. לא נחשוב שהיינו במסעדה וזה גרם למה שקרה כי באותה מידה זה יכול היה לקרות במשך הסיור אם שרגא היה נשאר לבד, כשירדנו למרתפים.