(בסוף השבוע שקדם לנפילתו, צולמה כתבה ביחידתו של שרגא והוקרנה במסגרת "יומן השבוע" - כאשר שודרה התכנסית שוב לא היה שרגא בין החיים)
(חייל במחסום)
... אתה נמצא באיזה קרב רחוב בין כת אחת לכת אחרת, כולם יורים עליך ואתה לא יודע נגד מי אתה ומי נגדך... יש פה גם מחבלים, גם אל-אמל, פלנגיסטים, מרונים ושיעים, וכולם שונאים את כולם. אתה צריך לשמור על החיים שלך שלא תיפגע ואח"כ עוד לתווך בין כולם, זה לא נורמלי...
קולות צעדי הליכה מהירים של הכתב, אורי גולדשטיין בעקבותיו של שרגא הצועד בצעדי הפנתר שלו במעלה הגבעה. ברקע - מחנות סברה ושתילה, לאחר הטבח.
אורי: זהו זה?
שרגא: יש פה סירחון של גופות עוד מאתמול בלילה... בכלל כל היומיים האחרונים...
אורי: מה, סירחון?
שרגא: כן...
אורי: אבל הוציאו גופות?
שרגא: כן, הוציאו אתמול.
(שתיקה ממושכת, ממושכת, עיניו של שרגא אומרות את הכל)
(בית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים)
אורי: חמש שעות לפני תפילת "כל נדרי" החל מסע ההלוויה. היו שם בני משפחה, קרובים, חברים מהקיבוץ והצבא, יום כיפור עמד בפתח. הטקס - צנוע, כמעט פרטי. השכול נשאר במעגל קרוב של משפחה וחברים... כששודר הקטע הזה בליל שבת בתשע לערך, לא היה שרגא בין החיים.
ואנחנו לא ידענו. הוא נהרג בשלוש אחר הצהרים. פגשתי אותו יומיים לפני כן. שומר על יד הכניסה למחנות הפליטים. הוא הוביל אותי בלי לומר מילה אל עמדת התצפית שממנה משקיפים על שתילה.
(קולו של עקיבא, בלוייה: צנוע היה וביישן, לו רצית להוציא ממנו מילה היית יכול לקבל ממנו חיוך רחב וגדול, שופע חיים, יהיה בסדר, אמר, אל תדאגו...)
(שרגא בעמדת התצפית)
אורי: פה אתה עומד כל הזמן מול הענין הזה?
שרגא: בסדר, נו, מה הבעיה?
אורי: אתה אפאתי?
שרגא: מה פתאום? אמרתי לך: כששמעתי את זה הייתי בארץ, ואחרי זה הבנתי... לא נעים, תשמע...
אורי: מאיפה אתה?
שרגא: בארות יצחק.
אורי: קיבוץ דתי?
שרגא: כן.
אורי: אם אנסה לתרגם "לא נעים" לשפה של חיילים, זה "קשה" נכון?
שרגא מהנהן בראשו, בלי מלה.
קולו של גיל בלוייה:
שרגא, ילד קטן, צנום, שגדל והפך לעלם חמד, גבוה וחסון, ביישן ותמים. כל כך תמים...
אנו רואים אותך... ממש עכשיו בשבילי המשק, על הטרקטור, בבריכה, באולם הספורט, בכל מעשיך שקט כל כך, כאילו מבקש שלא ירגישו בך...
שרגא מחייך בבושה בעמדת התצפית
אורי: היכרות חטופה של שעה, צחוק של מבוכה ושקט, וחביבות. זה כל שרגא, בשבילי.
קולה של הדודה מייבב, בהר הרצל:
כולם יבואו לכבודך, היום... לזעזע את כסא הכבוד...