יוסף ז"ל היה בבית הספר היסודי תלמיד חביב, ובקלות קשר קשר נפשי עם מוריו, אפיו הטוב ויציבות נפשו בלטו באופן מיוחד, כשקרוב לתום שנת הלמודים השמינית החלו הדיונים על עתידם של הבוגרים, נתברר לנו, שיוסף ידע בדיוק מה היא הדרך שילך בה. בין הנמוקים להחלטתו היו שקולים דתיים ולאומיים, לא על עתידו הוא בלבד חשב יוסף אלא על עתידם של עם ישראל ותורת ישראל דבר שהוא לדאבוננו הרב אינו מצוי בין בני הנעורים שלנו. יוסף ז"ל רצה בכל לבו להמשיך בבית ספר חקלאי, הוריו פקפקו, אכן בחירת המקצוע היתה מתאימה לו, לאחר שיחות לא מעטות הסכימו הוריו לעשות את רצונו אעפ"י שמבחינה כספית היה הדבר קשה להם, אנו המורים רגילים לכך שתלמידים מנתקים מהר את הקשר אתנו לאחר שהם נכנסים לבתי ספר אחרים, תלמידים ספורים בלבד ממשיכים לטפח יחסים עם מוריהם לשעבר, וסמן טוב הוא להם שהרי הדבר מוכיח, שהם עדיני נפש.
שנים אחדות זכיתי לקבל מדי פעם בפעם מכתבים מאת יוסף שבהם הוא מתאר לי את קורותיו בבית הספר החקלאי במקוה ישראל. לא זו בלבד שיוסף לא התחרט מעולם על החלטתו להיות חקלאי אלא הוא היה מאושר ושמח בחלקו, כשפגשתי באחד הימים את אמו היא ספרה לי בגאוה שיוסף בנה נכנס לישיבה והצטרף לגרעין של הקבוץ הדתי, לצערנו הרב לא מעטים התלמידים ההולכים לרעות בשדות אחרים והמשליכים מאחורי גום את התורה שלמדום מוריהם בעמל רב. יוסף ז"ל היה איפה מהתלמידים הנאמנים ביותר שהרי רצה להגשים את כל הטוב ששמעה אזנו ושקלט לבו בזמן שישב על ספסל הלמודים בבית הספר היסודי, ובשעות שהשתתף בפעולות בני עקיבא.
הספור של האם על בנה החביב גרם לי שעה של קורת רוח שאין המורה זוכה בה תכופות שאמנם העמדתי תלמיד, משום כך גדול כל כך הצער שאותו תלמיד נאמן, כרע נפל בראשית דרך ההגשמה, בזמן שמלא את תפקידו בצה"ל עוד לפני שהצטרף כחבר לאחת הקבוצות הדתיות.
ת.נ.צ.ב.ה.
מורו-מנחם בולה.