סמ"ר מיכאל מיכי פטר ז"ל

מיכאל נולד בשבדיה בעיירה קטנה, שם לא היתה קהילה יהודית ולא רב. היו שם כ-400 פליטים יהודים, רובם חולים ומחלימים. מיכאל היה הבן הבכור, לא רק שלנו, אלא של כל עדת הפליטים שחיו אז בעיירה אגנס.
הוא נולד בבית החולים אלזנבורג שבשבדיה.
בכל הסביבה הזאת לא היה מוהל. הזמנו מוהל מדנמרק. ברית המילה היתה לשמחת כל הפליטים היהודים בעיירה, כי הוא היה הבכור, השתדלנו לחנך אותו ברוח יהודית, סיפרנו לו על רצוננו לעלות לישראל והוא במוחו הרך קלט זאת.
הוא היה ילד יפה, בהיר, בריא וזריז מאוד. אנו היינו משפחה יהודית אחת שגרה בבית משותף, יתר המשפחות היו שבדיות. מיכאל היה הילד האהוב על כולם. זכה בתשומת לב ובטיפול מירבי מצד השכנים השבדים. מדי פעם לקחה אותו שכנה אחרת לרשותה, והיתה מעניקה לו מתנות מכל המינים.
שנינו עבדנו, כל אחד במפעל אחר. נהוג בשבדיה, שבמפעל בו עובדת האם קיים מעון ילדים, והאימהות מביאות את ילדיהם כל בוקר איתן. ברוניה היתה כל בוקר מביאה אתה אותו בסל מיוחד, שהיה מותקן על האופניים. הגננות התרשמו ממנו מאוד. היה אמיץ וזריז, היה קופץ משולחן ועשה תעלולים מסוכנים אחרים. התפתח וגדל יפה.
עלינו ארצה באניה "טרנסילבניה" והוא בן שלוש. במשך הנסיעה היה מאוד עצמאי, התנהג יפה על יד השולחן, ישב בין הגדולים, השתמש יפה בסכו"ם, ועורר את תשומת לבם של רבים. היה מהיחידים שהרגיש טוב ולא סבל ממחלת-ים.
הגענו ארצה בסופה של מלחמת השחרור במרץ 1949. היתה זו תקופת עליה גדולה, במיוחד של שרידי השואה. מעברות הוקמו ברחבי הארץ. שררה אבטלה גדולה. על מיכאל עברו ימים מתוחים וקשים. הוא לא שלט בשפה. האחיינים וחבריו ה"צברים" "התלבשו" עליו. לא עבר זמן רב ומיכאל הוכיח כוחו. ה"חברה" הבינו כי לא יוכלו לגבור עליו בכוח והשלימו אתו, הוא נתקבל כאחד מן החברה.
השתכנו בצריפים שבדיים בשכון המזרח בראשון לציון, ומיכאל כבר בן ארבע שנים. לאט-לאט קיבל אומץ ועוז והיה למנהיג החבורה. התחיל לבקר בגן הילדים בשכונה. בדרך כלל בהתנהגותו ובמראהו נראה היה למעלה מכפי גילו. נעזרנו על ידו בהרבה דברים ושליחויות שונות. תמיד היה ער, אחראי ורציני.
מיכאל נכנס לבית הספר באותה שכונה. היה תלמיד אהוב טוב ומצטיין. בכל אספת הורים רווינו ממנו הרבה נחת. המורים הללו ושבחו אותו ביחוד הצטיין במקצועות הריאליים.
בשנת 1957 עברנו לכפר טרומן. מיכאל היה בן 11 שנה. התחיל ללמוד בבית הספר בני עטרות. למרות המעבר למסגרת חדשה, חברה חדשה, תנאים אחרים, היה בין התלמידים המצטיינים.
מיכאל סיים את בית הספר בציונים גבוהים. קיבל טוב מאוד כמעט בכל המקצועות. כמו כן היה ספורטאי מוכשר, הצטיין בשחיה, ריצה, קפיצה לגובה, בהתעמלות, בכדורגל ובכדורסל, בכל אותם הענפים קיבל תעודת הצטיינות. היה חבר נעים ומסור בחברה, פעיל בשטחים שונים, ואהוב על כולם.
בשנת 1960 סיים את בית הספר היסודי בבני עטרות והתחיל ללמוד בתיכון רמלה. למד שם שנתיים בתנאים קשים. אותה תקופה חליתי קשה וכל עול נפל עליו. דאגה למשק, לבית, לאמא ולאבא.
מיכאל טיפל בנו בעדינות רבה. הקדים לקום בבוקר ועבד במשק עד לזמן הלימודים. הלך לבית הספר, חזר, המשיך בעבודה, ורק לאחר מכן התפנה להכנת שעורים. כאשר חזרתי מבית החולים, הבינונו שבתנאים אלה לא יוכל להמשיך ללמוד. כולנו, כולל מיכאל, היינו משוכנעים שהוא צריך להמשיך ללמוד, אבל בתנאים נוחים יותר. חפשנו פתרון שנמצא בקבוץ יפעת.
התרשמנו שהוא נקלט שם יפה בחברה, ובבית הספר. משפחת זיגלמן אמצה אותו, ביתם שמש לו מקום מפגש נעים, חביב וחברי, עד אשר גלה עניין בבית נבו, בבת הזקונים שלהם, זיוה.
קבלנו מדי פעם מפי המורים והמחנכים שלו הערכות טובות. למד יפה, ושאף גם להשיג תעודת בגרות. התייחס יפה וברצינות לכל עבודה ולכל משימה שהקיבוץ הטיל עליו. היה מאושר, סיים את הלימודים - י"ב כיתות.
מיכאל התגייס לסיירת צנחנים מבלי להיועץ בנו. בא אלינו והודיע שעשה את המעשה הזה. לשאלתנו מה הניע אותו להתגייס לחיל זה ענה, "וכי מי ילך לחיל כזה אם לא אני. יש לי מספיק נימוקים המשכנעים אותי לעשות צעד זה". בלבנו חרדנו. אבל חשבנו אולי הצדק אתו. מאז היינו רואים אותו במדים הצבאיים של הצנחנים, שהלמו אותו מאוד, הבליטו את גבריותו, את גופו המוצק.
על מעשיו, חייו ומעלליו בצבא לא ספר לנו בבית, היינו מחוץ לתחום. ועל כך שמר בקפדנות רבה. לעומת זאת שמר על קשר הדוק עמנו, בכל הזדמנות שהיתה בידו חפש את הקשר והמגע אתנו. מכתבים, טלפונים, קפיצה הביתה לרגע, לשעה. התעניין בכל דבר הנעשה אצלנו: במשק, במשפחה. חש אחריות רבה כלפינו. בימים הקשים מבחינה בטחונית, בתקופה שעד למלחמת ששת הימים, הנחנו שהוא משתתף בפעולות ומשימות נועזות ומסוכנות בפעולות תגמול שונות. חרדנו מאוד לשלומו. אף פעם לא ידענו מתי, איפה ואיך זה היה. מיכאל השתדל להעלים את הפעולות האלה מעינינו. כאשר לא ראינוהו תקופה מסויימת, היה אומר לנו שהיה בהבראה עם ה"חברה" ו"עשו חיים". לא תמיד השתכנענו, אבל שמחנו תמיד לראותו אצלנו כשהוא בריא ושלם. נוהג היה בחופשה, וגם אחר כך, כאיש מילואים, לבוא עם החפצים האישיים שלו לבית אבא ואמא ומשם אבא היה מלווה אותו לבסיס.
מדי פעם היה אבא אומר לו: "מיכאל, הזהר ושמור על נפשך" והוא היה עונה בבת-צחוק, "אבא אל דאגה, הכל יהיה בסדר, סמוך עלי".
יום אחד הודיע לנו שהוא החליט להשאר בקיבוץ. יש לו חברה טובה, שמה זיוה, אתה הוא רוצה להתחתן.
לשמחתנו ולאושרנו לא היה גבול. הם התחתנו בקיבוץ, המשיכו לחיות במסגרת זו. מיכאל התקבל כחבר קיבוץ. היה עובד מסור ואחראי במשק ומערה בחיים. נולדה להם בתם הבכירה סיגל. הבית התמלא אור ושמחה, ההורים הצעירים היו מאושרים. נוסף להם מקור של חוויות ושל טעם טוב בחיים. ואנו זכינו בנכדה ראשונה.
מיכאל חלם כל ימי חייו להתקדם, להמשיך ללמוד, ולהגיע להשכלה אקדמאית. הבין שאין לו אפשרות וזכות לדרוש זאת מהקבוץ. למרות שהעריך מאוד את הקיבוץ והחיים בתוכו, החליט לנסות להשיג את המטרה בכוחות עצמאיים.
מיכאל עזב את הקיבוץ בתנאים קשים, בימי המיתון והאבטלה, בלי מקצוע. החליט להשתלם במחשבים. התקבל לעבודה בסולל בונה, הצטיין בעבודה ובלימודים. משם הוזמן לחברת מיטווך, ושם הלך מחיל אל חיל, הצליח בעבודה, בחברה והתכונן להגשים את חלום חייו - להמשיך ללמוד.
חודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, נולדה, לשמחת לבם ולבנו, הבת השניה רונית. באותו הזמן נכנסו לדירתם החדשה. אנו התמוגגנו מנחת.
פרצה מלחמת יום הכיפורים, סופר לנו שמיכאל חכה בצפיה ובדריכות לצו, חשש שמא לא יקראו לו. מובן שהתייצב מיד, כי על כמוהו לא מוותרים... עד כמה שידוע לנו, היה בימי הבלימה בסוריה. כנראה השתתף שם בפעולות.
ב-10.10.73 נתקבל טלפו מאדם זר, שמסר שמיכאל ביקש למסור להורים ששלום לו והכל בסדר.
ב-11.10.73 במוצאי חג הסוכות, חזרנו מביקור אצל משפחתו בקרית חיים, פתחנו את הדלת, הטלפון צלצל. אדם זר מסר לי בשם מיכאל לבקר אותו בבסיס הקרוב. מייד נסענו אליו ולא לקחנו אתנו אוכל. חזרנו שנית עם אוכל. מיכאל וחברו יחזקאל החליטו לנצל את ההזדמנות, לקפוץ, להתרחץ לאכול ולחזור לבסיס. למחרת בבוקר ביקרנו אותו שוב. כאשר חזרנו בצהרים לבסיס, נאמר לנו שיצא לאימונים, חיכינו עד לשעה 3.30 אחר הצהריים. מיכאל הגיע, התלוצץ ואמר: "אבא ואמא הביאו אוכל לילד". לא רצה לאכול. באנו בערב ולא מצאנו אותו. בשבת בבוקר קיבלנו טלפון משדה התעופה. מישהו מסר שמיכאל ביקש להודיע לנו שהוא טס, נסענו לשם ולא מצאנו אותו. מאז נפסק הקשר שלנו אתו.
כעבור יום יומיים התחילה לכרסם בלבנו דאגה, חרדה, מועקה, מה קרה לו? התרוצצנו מבסיס לבסיס, ממקור למקור, יצרנו לעצמנו עולם של אשליות, אולי הוא חי, אולי הוא בשבי המצרי, אולי הוא מנותק והקשר אליו קשה, כפי שרמזו לנו במוסד צבאי מסויים.
לאחר חתימת ההסכם עם מצרים, בתוך זה התחייבות הדדית להחלפת שבויים, גברה הצפיה מיום ליום ומשעה לשעה.
באותו ערב כאשר הודיעו על הרשימה השמית ולא באו לבשרנו, התרוצצנו כל הלילה וכל הבוקר ממשרד למשרד, מקצין עיר לקצין העיר, עד שקיבלנו את הרשימה האורגינלית לידנו. אז נוכחנו לדעת שהכל אבוד. עד היום לא השלמנו עם העובדה שמיכאל אינו בחיים. למרות השלט בראש התל בבית הקברות בבארי, המציין כי פה טמון מיכאל. קשה להאמין. הוא חסר לאשתו, לבנותיו ולנו על כל צעד ושעל. מותו אמלל אותנו, וגזל מאתנו את טעם החיים.
מיכאל היה עמוד התווך במשפחה, דאג לנו, יעץ לנו, לאחים ולכל בני המשפחה. היה מעודד אותנו לשפר את רמת החיים, להנות יותר מהחיים. היה מתהלך בהרגשה כי החיים הם קצרים וצריך להנות מהם ולשמוח בהם. דבר על לבנו שנקנה רכב חדש וזאת ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. קיבל עליו את כל הטרחה וההתרוצצות במשרדים השונים. הקדיש לזה הרבה מזמנו, עד אשר העמיד את האוטו החדש לפני ביתנו. דאג התעניין וטיפל באחיו, ביחוד באחיו שנפצע קשה בתאונת דרכים. מיכאל הבין לרוחנו. ידע את קשיינו ואת בעיותינו. השתדל לעזור, לטפל ולקדם את ענינינו.
על יד ביתנו בכפר-טרומן גדלו שלושה עצים. עצי אורן גדולים עבי גזע. שום רוח נושבת, סערה, לא הפילה אותם. באופן סמלי ראינו בהם את שלושת הבנים שלנו, שגדלו במושב שלנו. גדולים, יפים, חזקים, מושרשים עמוק בקרקע שלנו, ומעוגנים חזק במציאות החיים שלנו.