...הכל החל ביום כיפור, הכל נגמר ביום כיפור, זכרונות... זוכר אתה מיכי ערב יום כיפור שנת 1963, יום שישי בערב. טיילנו קבוצת נערים ונערות ביניהם שנינו, אתה ואני. לאט לאט נשארנו מאחור. כולם הקדימו אותנו, נשארנו אנחנו על הכביש הראשי בכניסה למשק. למרות כל הרמזים לא הבנתי... הייתי תמימה כדבריך... עד שאמרת לי במפורש, בכדי שאבין - "בואי ונהיה חברים", התבלבלתי כל-כך, מה? מה לי ולך, זה שטיילנו לבד זה שום דבר, אבל בכל זאת מה יש לי להפסיד, למה שלא יהיה לי חבר, הנה יש זוג אחד - מלכה וחגי - חברים... לא רק אנחנו נהייה...
כי אתה זוכר בחברת הילדים ביפעת, היה זה משהו יוצא דופן, משהו שמפריע לחברה. והסכמתי. אבל הייתי כל כך מבולבלת, שאמרתי לך "חזק ואמץ", התאפקת לא לצחוק, כדי שלא אברח לך והכל יתנפץ. כל התוכניות שתכננת במשך קרוב לשנה, כדבריך, כעבור מספר שנים. יום זה אני זוכרת לפרטיו אפילו מה לבשנו, היכן הלכנו, רק דבר אחד איני זוכרת על מה דברנו?
...ויום כיפור של שנת 1973, 10 שנים לאחר מכן, עמדנו במרפסת של השכנים והשקפנו לרחוב. היית מוטרד. מה עם "התיק הכחול"? מתי יגיע אלי כדי שאעביר את הצוים לחברה. זכרנו בששת הימים קראו לצנחנים בסוף, וקיווינו שכל עוד לא קראו להם כעת, אולי הכל יסתדר. אבל לא, ב-8 בערב הגיע התיק ואתה יצאת. חזרת לאחר החלוקה ב-2 בלילה, לשינה של 3 שעות לפני היציאה לבסיס. למחרת אני היא זו שהסעתי אותך למקום האיסוף, הסתכלתי אחריך עד שנעלמת מעיני, וזה היה לתמיד.
...שנתיים חברות. זוכר אתה? היית בצבא, אני בבית ספר, היית דואג לי. זיוה הכנת שיעורים? מה היו תוצאות המבחנים? התחלתי להודות שבעצם אני מתחילה להתאהב בך, לאט לאט אבל בטוח, לא אהבה ממבט ראשון, אהבה שבאה עם הזמן. ככל שהכרתי אותך, ככל שהתרגלנו אחד לשני, האהבה צמחה. התגייסתי, ואתה דאגת לי, מה יהיה, תפגשי איזה קצינון צעיר שיסובב לך את הראש. פחדת, ככל שידעת שאני שבויה בידך, בלבך, בכל זאת לא היית רגוע ושבע נחת בתקופה קצרה זו.
...נישאנו, זוכר אתה מיכי, מוקדם מדי לדברי כולם... ואנחנו, מה יש לנו להפסיד? בסך הכל נרויח. נקבל חדר ביפעת, ולא נצטרך לעשות תור מי יבוא לחופש בשבת זו מדיירי החדר. אני הרגשתי לא נוח, התביישתי קצת, למרות ששכנעת אותי בכל הטוב שמחכה לנו, וצחקת. "מי צריך לחיות את חייך? את או חברי הקיבוץ, מי אדון לך, את או הקיבוץ?" שכנת אותי מהר. שבועיים לפני החתונה עוד אמרתי לך: "מיכי, בכל זאת אולי לא..." נעלבת כל כך. עתה אני מודה לך על שהרווחתי עוד שנה שנתיים של חיים משותפים, הן בכל זאת היינו מתחתנים, וכך היו לנו שמונה שנים טובות, טובות כל כך.
...זוכר אתה מיכי, עדיין היית בצבא. נשלחת על ידי הצבא ללמוד נהיגה. לגביך, הזדמנות להיות בבית שלושה חודשים תמימים. אבל מה עושים, אפשר לקבל רשיון גם לאחר שלושה שבועות ולחזור לבסיס הרחוק. פשוט הכשלת עצמך בטסטים, פעם, פעמיים, שלוש והזמן עבר בנעימים. כל יום בבית, עד שלבסוף נגמרו שלושת החודשים, ולא הספקת לעבור את הטסט... צחוק הגורל, אולי בגלל זה נעשית נהג קומנדקר כל כך טוב. בדרך כלל אתה היית נהג המחלקה שלך... המפקדים סמכו עליך שלא תשתולל סתם. תמיד שקול, תמיד רגוע, בדרכים לא דרכים, ובזמן פעולות צבאיות סמכו עליך. גם במלחמה זו, היית נהג הזח"ל של המחלקה שלך.
...זוכר אתה, פעולת "סמוע". שלושה שבועות לא היית בבית, וזה נראה כל כך הרבה זמן, ותמיד אמרת בטלפון או במכתב - זיוה אני אפצה אותך על כל יום שאינני אתך. וכך היה. כך נהגת, כך היית כל הזמן. אני בראש מחשבותיך. בראש דאגותיך. טיפלת בי כבמלכה. בעיקר בזמן הריוני עם סיגל, נהגנו להזכיר לך מתוך צחוק את סיפור ה"תה" - נחתי מנוחת צהרים, וכשהתעוררתי שאלת אותי - "זיושו את רוצה תה?" "כן למה לא". גיסתי, שאצלה היינו, קמה להכין לי תה. עצרת בעדה, לא, לא, רק אני יכול לעשות לה תה בדיוק כמו שהיא אוהבת, כלומר הסוכר, הלימון... התנצלת בפניה... ובאמת, התה שלך הטוב בעולם. זוכר אתה - לפעמים הייתי חולה, אפילו קצת חולה, לא נתת לי לרדת מהמיטה. כל רגע באת לשאול אותי מה אני צריכה, מה להכין לך לאכול, מה לתת לך, כאילו שאני חולה במחלה הקשה ביותר בעולם. היית מרחיק את סיגל ממני - "אמא חולה, אל תפריעי לה!" "בואי איתי לחדר שלך, אשחק אתך", ואני התפנקתי, נהנתי. פעם אמרתי לך אתה לא חושב שזה מוגזם קצת, שבעל יטפל כך באשתו? "אין דבר" אמרת, כאשר אני אהיה חולה, תחזירי לי כפליים. אף פעם מיכי לא הגעתי לרבע הטיפול שהשקעת בי.
...זוכר אתה, עשינו הכל יחד, עבדנו יום שלם, שנינו חזרנו ב-4 אחה"צ, ו... שנינו ניקינו את הבית, שנינו בישלנו את האוכל, שנינו דאגנו לסיגל, הכל יחד, כל הזמן יחד. יחד לקנות בגד לי או לך או לסיגל. יחד, כולם ראו זאת, וצחקו קצת עלינו, ופעם נעלבתי, ואמרתי לך, הם חושבים שאתה לא "גבר" צחקת צחוק גדול: "מי שגבר לא צריך להכריז זאת בהפגנתיות, מי שחושש על גבריותו שתיפגע מדברים פשוטים וטבעיים אלו הוא אולי לא 'גבר' לפי מונחייך", וחוץ מזה לא התביישת בשום דבר שהיית עושה.
...זוכר אתה לילות שבהם עבדת. בשנה האחרונה היו רבים. לא אהבת זאת, אבל לא היתה לך ברירה. אהבת שלמות. שלמות בעבודה, שלמות בבית, שלמות ממני, מהבנות (דבר שקצת היה קשה לנו הבנות...).
היית חוזר ב-2, ב-3 לפנות בוקר. היו פעמים בהם חזרת ב-8 בבוקר. אני הייתי כבר בעבודה. היית מוכרח לפתור בעיה... את המחשב פינו לך ב-8 בערב, לפעמים ב-10, והיית עושה חישוב של זמן: "ב-8 בבוקר היו באים לעבוד עליו; יש לילה שלם לפני רק זיוה מפריעה לי, חבל לי עליה, היא כל כך שונאת להיות לבד. בעיקר בלילה, אין דבר. בעד זה אהיה אתה יום שלם, אטפל בה..." ובאמת טיפלת...
...זוכר אתה, קצת לפני שרונית נולדה, לקחנו ארונות ישנים, מטה ישנה והתחלת לצבוע, הכל בכתום לבן. הייתי בחודש תשיעי, שמנה ומגושמת, רציתי לעזור לך, ראיתי שאתה עובד קשה. ואתה אמרת לי, תפקידך רק לומר לי מה לעשות ואני אעשה. היכן צבע לבן, היכן צבע כתום, היכן לעבור פעם שניה. סיגל שמעה זאת ואמרה לך: "אבא אני רוצה בעל כמוך, אני אגיד לו מה לעשות, והוא יעשה".
רונית נולדה ואתה נעדרת מהבית. שלושה ערבים למדת עד 9 בערב, יומיים עבדת עד מאוחר, אך בימי שישי ושבת היית אתנו. איתי ועם הבנות. בשבת בבוקר ישנתי. אמרת לי: "מגיע לך בעד כל השבוע" - היית מטפל ברונית, מאכיל אותה מרדים אותה, מעיר אותי כשקפה ואוכל על השולחן.
...זוכר? אתה לא אהבת שאני אהיה ב"מטבח", אהבת שאשב לידך. כל מה שיש לי לעשות בבית, שאעשה בזמן שאתה אינך, כשאתה בבית שאשב לידך, שאדבר עמך, שאספר מה עבר עלי במשך היום, איך היו הבנות. כל יום, חקרת ודובבת אותי לספר לך ם על השטויות והדברים הפשוטים ביותר. לעומת זאת, אצלך תמיד הכל בסדר, אין שום בעיות. כל דבר לקחת כל כך בקלות בפשטות - "החיים פשוטים ויפים, למה סתם לסבך אותם" ענית לי כשהיה נראה לי משהו נורא ואיום ומרגיז.
...זוכר אתה איך דיברת אלי לפני כל אחד? "כל הכבוד לאשתי" "טעמת כבר אוכל שאשתי מבשלת?" "אין טוב ממנו", תמיד שבחים, תמיד קומפלימנטים, ולפי מבטך בי ידע כל אחד שאתה מאמין בזאת שאני בשבילך הכל, שאתה בשבילי הכל.
...מיכי זוכר אתה, כל יום שישי בקיץ היית הולך לים עם סיגל, היית אומר "אני תופס שתי ציפורים במכה אחת", "גם נותן לך לנוח, ותהיה לי אשה יפה וטובה בערב, וגם עושה לסיגל כייף בים, ומחזיר לה את חסרוני במשך השבוע". בשביל סיגל היית כל יכול, בקולך תמיד שמעה, את הצעותיך תמיד קיבלה, כל כך בערה ביניהם האהבה, שלפעמים קצת קנאתי...
...זוכר אתה איך היינו רוקדים שלושתנו יחד ולס וסלואו? סיגל היתה בינינו מחבקת ומנשקת את שנינו יחד, ואז היינו מרגישים שיש לנו הכל. שלא חסר לנו דבר, שהחיים נפלאים.
זוכר אתה כמה תוכניות תיכננו לעתיד? תמיד היית צעד אחד קדימה בהתקדמותנו בחיים, וכשהתחלנו להשיג משהו, כבר היה משהו חדש. הנה באוקטובר היה תשלום חוב אחרון, זוכר אתה מה תכננו? התפרקות כללית ורצינית לפתיחת דף חדש בחיים, יותר קלים, יותר נוחים, תכננו חפלה רצינית, טיול נפלא, ירח דבש (שלא קוים אחרי החתונה, בגלל שחליתי בשפעת).
זוכר אתה מה תכננו לעשות מהבית? כלום לא הספקנו, רק היינו מדברים ומתכננים שעות על גבי שעות, הסלון יהיה כך וכך, צבוע כך וכך, המקלחת תהיה כזו וכזו. לילות היינו מדברים על הבית שרכשנו, וזה עתה נכנסנו לגור בו.
הכל נגמר בדיבורים, הספקנו הרבה ב-10 שנות חיינו המשותפים. החיים האירו לנו פנים, האהבה היתה בכל, אבל... אבל כל כך הרבה היה עוד לפנינו, ונשאר בלתי גמור...
עשר שנים שהחלו בערב יום כיפור ונסתיימו במלחמת יום כיפור. זוכר אתה? קניתי לך חולצה יפה בערב יום כיפור האחרון זה... מה פתאום? שאלת, "מיכי, אתה יודע מה, עשר שנים שאנו יחד, המון, הרגשתי צורך לציין יום זה שיהיה למזל לעוד עשר שנים", הודת לי, ולבשת אותה בערב יום כיפור חולצת פסים לבן וכחול, ובכך תמה דרכנו, נשאר ארון שעליו דגל ובו פסים לבן וכחול...
תודה מיכי על עשר השנים הנפלאות הללו, שטעמן הטוב יתן לי כוח להמשיך לחיות.
זיוה שלך