מורשת קרב - בעקבות לוחמים

אלבום תמונות

בן-שמן היתה אחת הנקודות אשר פרוץ מאורעות הדמים בסוף 1947 חייב שיגור תגבורת מידית אליהן: היא שכנה כאי בים ערבי, שהקיף אותה מכל עבר עד כי אף לפי תכנית החלוקה לא נמצאה דרך לכלול אותה במדינה היהודית; כוח-האדם שלה היה דל ובכללו אחוז ניכר של נערים צעירים מבני מוסד-הנוער; וכמות הנשק שעמדה לרשותה היתה מצערה עקב החרמת חלק ניכר מנשקה בחיפוש שנערך בה בתקופת המאבק.
אם כי הנקודה היתה כלולה במרחב אחריותו של מחוז "קריתי" הוטלה שליחת התגבורת לבן-שמן, בראשית דצמבר 1947 על חטיבת "גבעתי", אשר עמדה אז בראשית התארגנותה. על-ידי כך נוצר הקשר הראשון בין חטיבת "גבעתי" ואזור זה. קשר זה נתהדק והפך לברית-דמים במחצית דצמבר 1947, כשארבעה-עשר מאנשי מחלקת תגבורת ששלח הגדוד לבן-שמן נפלו בדרך אליה.
ביום 30.11.47 - שעות מעטות לאחר היודע ההחלטה שנפלה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת א"י המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית, בעוד הישוב צוהל עליה, הותקף אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים ליד שדה-התעופה של לוד ע"י טרוריסטים ערביים. מאורע זה שימש לישוב כולו, ובמיוחד לעובדים היהודים של שדה-התעופה ולתושבי בן-שמן, הישוב היהודי הקרוב ביותר לשדה-התעופה, אות לסכנה מתקרבת.
שלושה ימים לאחר זאת (3.12) הומחשה סכנה זו לאנשי בן-שמן כאשר המון ערבי מלוד, רמלה והסביבה - הפרוע ומוסת כתוצאה מהשביתה הערבית שהוכרזה לשלושה ימים - עלה על מחצבות "סולל-בונה" הסמוכות לדרך בית-נבאללה-בן-שמן והחל בוזז והורס אותן. מחשש פן תצא יחידה מבן-שמן להלחם בפורעים הבוזזים, תפסה יחידה ערבית עמדות ביער הרצל והמטירה יריות-רתק על המושב.
מיד עם התחלת היריות הוכרז בבן-שמן מצב הכן, ואנשי המקום חשו לעמדותיהם כשהם מחכים להתקפה על הכפר עצמו. אך זו לא באה. מעשי הביזה וההרס במחצבות סיפקו, כנראה, את הערבים שנסתלקו לבתיהם מבלי לכון פעמיהם נגד בן-שמן.
אף-על-פי-כן, היה ברור כי בן-שמן נמצאת במצב-חירום - ותגבורת של שתי כיתות שכללה 20 בחור מגדודנו, נשלחה אליה מיד. הללו יצאו ב-5.12.47 מתל-אביב בשיירה והצליחו להגיע אליה, בעברם את לוד ללא תקלות. אף כי השיירה החוזרת אורגנה במהירות, כדי לא לאפשר לערבים להקים מחסומים ומארבים בדרכה - נתקלה כבר בהמון ערבי פרוע שידה בה אבנים, ובקושי הצליחה לפלס דרכה לתל-אביב.
כשבוע לאחר-מכן, ב-11.12, הצליחה שוב לחדור דרך לוד לבן-שמן שיירה נוספת. בשיירה זו הועבר לנקודה מכשיר אלחוט, שהיווה בהמשך הזמן את הקשר היחיד של בן-שמן עם העולם החיצוני. כעבור יומים נרצחו בלוד ארבעה יהודים מעובדי שדה-התעופה, כשהמכונית שהסיעה אותם הותקפה ע"י אספסוף והועלתה באש כשהם כלואים בתוכה.
אסון גדול בהרבה אירע לשיירה שיצאה לבן-שמן ב-14.12.
מקום הריכוז של שיירת התגבורת לבן-שמן נקבע בפתח-תקוה. היא עמדה לצאת בשעה 14.00. אנשי מחלקה - בפיקוד אברהם בר-עם - שהיו צריכים להבטיח את השיירה ביחד עם כיתת נוטרים ממ"ן פתח-תקוה הקדימו ויצאו באבטובוס מתל-אביב לעבר נקודת הריכוז כבר בשעה 12.00. שעתים וחצי לאחר-כך.
השיירה בת 7 מכוניות יצאה לעבר בן שמן ובה: 48 איש, כולל 26 אנשי הגדוד, 13 נוטרים, 7 נהגים, ו- 2 מתושבי בן שמן.
נתיב השיירה היה: מגדל צדק, קולה, בית נבאללה לבן שמן. במגדל צדק נאלצה השיירה להתעכב בשל קלקול באחת המכוניות, עיכוב שגרם להתקהלות אנשי הכפר. משתוקנה התקלה ובהגיע השיירה לקולה, נתקלה במטח אש רובים מטווח 300-400 מטר. אנשי השיירה השיבו אש תוך כדי נסיעה עד שניתקו את המגע. אולם במרחק של כמה מאות מטרים ממקום מחסום-האש הראשון נתקלו במחסום-אש שני. מחסום-אש זה, אף כי נוהל על-ידי קבוצת ערבים קטנה, היה מדויק ויעיל מקודמו: אחד הנהגים נפצע, חלק מהמכוניות נעצר והנוטרים נאלצו לקפוץ ממכוניתם, לתפוס עמדות ולהשיב אש כדי לחפות על התקדמות השיירה. החיפוי שלהם היה טוב והשיירה נחלצה, פרט למכונית אחת שנשארה תקועה מבלי שהנוטרים "השקועים באש" - הבחינו בה.
התקלה הבאה אירעה ליד דיר-טריף, כ-3 ק"מ דרומה יותר והפעם בשל קלקול באחת המכוניות. הנהגים, כדי לא לאבד זמן על נסיונות תיקון, קשרו אותה למכונית שניה והשיירה המשיכה בדרכה. אך לא לזמן רב: ליד אחד העיקולים בקטע הכביש דיר-טריף-בית-נבאללה הבחינו האנשים במכונית הנגררת שמכוניתם בוערת, כנראה בגלל שימוש יתר בבלמים. הם עצרו, איפוא, שנית את השיירה והתפצלו: - חלקם עסקו בכיבוי הדליקה במכונית, וחלקם תפסו עמדות אבטחה לעבר דיר-טריף, שהובחנה בה תנועה של קבוצת מזוינים, ולעבר קבוצות ערבים מזוינים אחרות שתפסו עמדות במרחק 200 מטר, בערך, מהם. במשך עשר הדקות שנדרשו לאנשי השיירה לכיבוי הדליקה אירעו מספר אירועים ראויים לציון, אשר לאורם יש להבין את המשך הדברים: שני ערבים לבושים אירופית, חגורי-נשק, התקדמו לאורך הכביש ונעלמו לפתע; שתי מכוניות - אבטובוס ומונית - הופיעו פתאום מכיוון בית-נבאללה על הכביש מול השיירה, מתוכן קפצו מספר ערבים, והמכוניות חזרו במהירות לכיוון מחנה בית-נבאללה. ערבים אלה תפסו עמדות בין הזיתים בדרך לבית-נבאללה. עד כה לא נפתחה אש על אנשי השיירה אף מאחת מן היחידות המזוינות הנערכות, אולם ברגע שכובתה הדליקה והאנשים החלו לעלות על המכוניות ניצל האויב את שעת הכושר ופתח באש על מבטיחי השיירה, שהיו בשלב זה חסרי מחסה. יריות האויב נורו על האנשים משלושה כיוונים (ממערב - היינו, מכיוון הכפר דיר-טריף - מצפון וממזרח) וגרמו לבהלה בתוכם; אותה שעה עצמה השיגה את השיירה וניסתה לעבור על פניה, מכונית צבאית בריטית - שהוסיפה מהומה על המבוכה. (היתה זו מכונית שעשתה דרכה לבית-נבאללה, ואשר נתקלה בדרכה בפצועי השיירה שנשארו במכונית שנעזבה מבלי דעת, ואף אספה אותם). כתוצאה מכל אלה נשבר סדר ישיבת המבטיחים במכוניות - כל אחד מהם תפס לו מקום במכונית שנקרתה בדרכו - ואבדה השליטה של מפקדי-המשנה על יחידותיהם. אולם לבסוף תפס אחד המפקדים את השליטה באחת המכוניות וחיפה על תזוזת שאר המכוניות שחלפו על-פניה לעבר מחנה בית-נבאללה הצפוני. לאחר שהתרחקה האחרונה שבהם אץ הכוח המחפה אחרי עיקר השיירה, ואף השיג אותה בכביש ליד המחנה. אותה שעה ניתן במחנה אות-אזעקה - בשריקת-צופר - לפלוגת-משמר של הלגיון הערבי, שהגיעה למחנה זה מקרוב ואשר עסקה בהתארגנות. חיילי הפלוגה נתרכזו מיד, ולא עברו רגעים ספורים ומשני צדי הכביש, תפסו אנשי הלגיון עמדות כשנשקם - כולל מקלעי ברן לרוב - דרוך בידם.
מפקד השיירה, אברהם בר-עם, שחזה במתרחש פקד על המכוניות להגביר את מהירותן. כן פקד על אנשיו שלא לירות בשום אופן באנשי הלגיון, כדי לא להסתבך עמם בקרב, ולתת בידם תואנה למעשי-רצח.
פקודתו מולאה במלואה: שום כדור לא נורה ושום רימון לא הוטל מידי אנשי השיירה לעבר אנשי האויב. אבל אנשי הלגיון הרצחניים לא היו זקוקים לאמתלה כלל: ברגע שהמכונית המובילה בשיירה הגיעה למבואותיו הדרומיים של המחנה פתחו, לפי סימן מוסכם, באש-אימים על השיירה. מרבית המכוניות הצליחו להתחמק הודות למהירותן אבל שתים - המכונית שבה היו המבטיחים מאנשי הגדוד ומכונית הצבא הבריטי ובה פצועים - נעצרו משום מה על הכביש בלב לבו של האויב וזה ירה בהם מטוח 15 מטר ללא רחמים. אנשי האויב לא הסתפקו בזאת ולאחר שהפכו את המכוניות ל"מסננות" מנקבי הכדורים, עלו עליהן והחלו "מוודאים הריגה" וסופרים את "השלל".
באופן זה נהרגו כל נוסעי המכוניות פרט לשנים שעשו עצמם כמתים. הללו ניצלו בהתערבות קצינים בריטים שמנעו מהלגיונרים - שעלה בהם לפתע זיק אנוש - לחסל גם את שני העדים האחרונים למעשה הזועה. אחד הבחורים ניצל פעם נוספת בנס, שוב בהתערבות קצין בריטי, כאשר זה האחרון מנע מסמל בריטי "להפסיק את יסוריו", ע"י ירית כדור בראשו, שעה ששכב על שולחן במרפאת המחנה...
שעה שהלגיונרים "טיפלו" בהרוגים ובפצועים (בשעה 15.30 בערך) הגיעו ארבע ממכוניות השיירה לבן-שמן. אנשיהם היו המומים, וקשה היה להוציא מפיהם אשר אירע בדיוק.
עברו עוד כ-20 דקות, ומחוגי השעון הצביעו על השעה 15.50. ליד בן-שמן הופיע משורין בריטי שעשה דרכו לבית-נבאללה. אנשי הנקודה עצרוהו, מסרו לו על המתרחש, ומפקד-המקום ביקש להצטרף לחיילים כדי לראות מקרוב את אשר אירע ליתר אנשי השיירה. אך הבריטים השיבו ש"אין זה מענינם"...
תשובה מתחמקת דומה לגורל הנעדרים קיבל המפקד כשניסה להתקשר עם מפקדת מחנה בית-נבאללה ועם משטרת רמלה. הללו אמרו שהם ישתדלו לחקור בדבר... אכן "השתדלו": החקירה הבריטית העלתה כי כתוצאה מ"פרובוקציה יהודית" - זריקת רימון למחנה הלגיון - פתחו חיילי הלגיון בבית-נבאללה באש על שיירה יהודית; וכי בקרב שהתנהל נהרגו 13 יהודים מזוינים.
מסקנות חקירה אלה רק הוסיפו שמן למדורה. הישוב היהודי זעם על השלטון ה"ניטראלי" ועל שליחיו, אנשי הלגיון, ותבע לפנות את הלגיונרים מגבולות המדינה. הוא הפגין זאת בהלוית ההמונים שנערכה לקרבנות - אברהם בר-עם, ישעיהו זלץ, משה שורצקאכל, חיים גולדקורן, משה דלוגין, חנן וולף, מיכאל פילכנפלד, אברהם פוכצ'בסקי, גדליהו אוגוצ'בסקי, שמחה טנצמן, אהרון רודיק, זאב שטאהל ויצחק ליברמן.
הבריטים לא נבהלו מן התביעות לפנות את הלגיונרים, אך יחד עם זאת ביקשו לשכך את חרון הישוב וגילו כלפי בן-שמן יחס אוהד יותר משהראו במקומות אחרים - שהתבטא בעיקר בליווי שהחלו הבריטים מצרפים מאז רצח ה-13 לכל שיירה יהודית שנסעה בן-שמנה.